מטיילים בפסח

מיודפת לצפת: יום בצפון

כולם מפנטזים על חופש, אבל כשנוחת עליכם יום כזה, נטול דאגות ומשימות, מה כבר אפשר לעשות איתו? תתפלאו! החל מקניית גרבי ברך ועד ביקור מחמם לב אצל משפחה לא מוכרת בצפת. גלית רויכמן מדווחת מהצפון

גלית רויכמןפורסם: 17.10.07 , 14:35

התחלנו מגרביים. כמה חצבים בגינה ושמועות על גשם, עשו לנו חשק לקצת שופינג חורפי. המכונית התגלגלה בעצלתיים ליודפת, שם נמצאת חנות המפעל. כל הדרך היינו עסוקות בלקטר על עבודה ועניינים שבשגרה. רק כשיצאנו החוצה מהמכונית, פתאום היכה בנו הריח המשכר והנקי, של נו, איך קוראים לזה... טבע.

פסנתר אני לא קונה

אחרי השופינג הקליל (זוג גרבי ברך עם הדפסה צבעונית, ותודה ששאלתם), גילינו לא הרחק משם את סטודיו הקדרות של אילין לב. בעודי ממשיכה לגהץ את האשראי גם שם, שלפה ש' מצלמה והתחילה לתעד את התהליך הקסום שבו הופך גוש בוצי ומלכלך לקערות המקסימות שאני מעמיסה בבגאז'. שני ילדים קטנים שבדיוק סיימו את הביקור שלהם ביער הקופים הסמוך, הציצו מתפעלים מפתח הדלת.

גוש בוצי בדרך להיות קערה מקסימה (צילום: ש. פינקוביץ')

בזמן שהרכב שלנו מחפש את היציאה מיודפת, גילינו במקרה את המקום של אבי ברק - שירותי תיקון ומכירה של פסנתרים. ש' שוב נתנה דרור למצלמתה לרוץ על פני הקלידים, ואני לקחתי את עצמי לשיחה קצרה, בה הבהרתי לי באופן חד-משמעי שפסנתר אני לא קונה, לא משנה כמה מנגינות של שופן עולות בראשי מימי הילדות הרחוקים.

נפלנו טוב

האווירה הנוסטלגית אפעס, חביבותו של בעל המקום, ובעיקר שעת הצהרים המתקרבת – עשו אותנו רעבות. מאחר ולא תכננו כלום מראש, ואת האזור אנחנו לא מאוד מכירות, לא הייתה לנו ברירה אלא ליפול על מסעדה ממש מצוינת.

ביישוב לוטם שבגוש שגב, שוכנת לה מסעדת רוטמן. אפשר לשבת בפנים (חמים, ביתי ואינטימי) או בחוץ (נוף נהדר, שמשיה ושמש), ולהזמין אוכל מעולה. אני הצטיידתי במנה שקוראים לה ברוקולי משהו, וש' בחרה סלט עם בטטה ופירות העונה. השירות שקיבלנו היה כל כך נעים ומסביר פנים, שסופסוף נזכרתי שהלקוח הוא לא באמת חניך סורר בפנימיה צבאית – כפי שגורמים לך להאמין בבתי קפה תל אביביים.

מדושנות עונג אנחנו שוקעות בחזרה לתוך המכונית, נוסעות בדרך שלא הצבנו לה יעדים. פתאום אנחנו באמצע סכנין וש' דופקת ברקס. אני לא בטוחה שבעל המוסך שאצלו נחתנו יבין מה היא רוצה ממנו, אבל אני כמובן טועה. תוך חצי דקה, הוא כבר עושה לה סיור אמנותי בין כל הטיירים המפונצ'רים שהיא מצלמת בהתלהבות. כאוצר תערוכה מנוסה, הוא אינו חדל מלדבר בשבחם של הצמיגים החדשים והיפים שיש לו להציע – בעיניו הם מצטלמים טוב לא פחות. הם נפרדים בחיוכים ובהבטחה לשוב ולהיפגש, אם בטיפול עשרת אלפים ואם בנסיבות אמנותיות.

עצים להסקה. על אם הדרך (צילום: ש. פינקוביץ')

נוסטלגיה בצפת

משם הדרך לצפת קצרה מאוד. אולי לא מבחינת זמן נסיעה, אבל מבחינה מנטלית כן. ש' ואנוכי חולקות עבר צבאי משותף בפיקוד צפון, וסמטאותיה העתיקות של העיר היו מאז ומעולם שביל הבריחה אל מחוץ לגבולות החאקי ותורנויות המטבח.

שטופה בדליים של נוסטלגיה שאני שופכת על ראשה, ש' מנווטת את המכונית בקלילות בסבך רחובותיה של צפת. עושה רושם שהזמן בעיר הזו עוצר מלכת כל אימת שמבקרים בה. בצבא תמיד הרגשתי כאן כאילו נקלעתי למאה ה-16, היישר לתוך סביבתו הטבעית של האר"י הקדוש, ואילו עכשיו מיד הרגשתי כאילו נקלעתי לצבא שלי, היישר לתוך סביבתי הטבעית ליד הפלאפל.

צפת. באוווירת האר"י הקדוש (צילום: עמרי אילת)

ש' מצלמת את המסתורין של שעת בין הערביים, אני חוזרת לתחביבי משכבר הימים – הצצה נטולת רסן לתוך חצרות הבתים.

ככה אנחנו מתוודעות לשלושה ילדים מקסימים שיושבים בפתח ביתם. שתי הבנות הקטנות לבושות בשמלות לבנות, מה שלא מונע מהן מלשבת על האספלט המלוכלך. אחיהן, גם הוא לבוש חגיגי, מזהה את המצלמה של ש' ומיד מזדרז להשתלט עליה במקצוענות. אחרי שאלון היכרות קצר מצד הילדים, מציץ אלינו האב מפתח הבית. קצת לא נעים לי, כי גם ש' וגם אנוכי לא לבושות מאוד בצניעות. אבל שוב, מסתבר שטעיתי. כעבור רגע מופיעה גם האמא לפנינו ומזמינה אותנו בלבביות להיכנס פנימה.

הרוח עושה את העבודה. צפת (צילום: ש. פינקוביץ')

רק מלהסתכל על האמא הזו, אישה יפה ודקת גזרה שקשה להאמין שהיא אם לארבעה ילדים שנתלים היטב על צווארה, אני מתחילה לחשוב על חזרה בתשובה.

הייתי שמחה לסיים את הכתבה באווירת הרוחניות והקדושה של צפת, אבל יהיה זה חטא חמור אם לא אחלוק אתכם את האפילוג: זה לא באמת היה רעב, אלא פשוט צורך קיומי במשהו מתוק שהוביל אותנו ליער ביריה – למקום שנקרא "בקצה הנוף" - ולמנת טראפלס פשוט מעולה שפגשנו שם. כמו במדיטצית דמיון מודרך – יכולתי להרגיש איך כל כדור שוקולד, מחליק לתוכי בטבעיות והופך לכדור של אור. וכך, יום שהתחיל בקניית גרביים והתגלגל עד לסלסול מזמורים, מצא את סופו בתחושת מוארות פנימית.