מפרויד עד הסטרפטוקוקוס

מטפלים פרוידיאנים מתייחסים לטורדנות כפייתית (OCD) כאל ביטוי לקיבעון בשלב האנאלי בהתפתחות, שבו מוקנות לילד הרך נורמות הנוגעות לסדר ולניקיון. הורים שמשליטים בבית אווירה של מתח ולחץ עלולים, למשל, לפתח אצלו הפרעה כפייתית.

פרויד היה בין הראשונים שהבינו את היקפה הנרחב של ההפרעה, עוד בימים שלא הייתה מוכרת למערכת הטיפולית. כבר לפני מאה שנים, בשנת 1907, הוא פרסם את הספר "פעולות כפייתיות וטקסטים דתיים" שעסק בנושא. בעשרות השנים האחרונות שולפים החוקרים הנוירו־ביולוגיים בזה אחר זה מחקרים בתחום הגנטיקה והמוח, ופרמקולוגיים מצביעים על תפקידם של הגורמים הביולוגיים בהיווצרות ההפרעה. בתחום ההורמונלי נמצאו אצל הסובלים ממנה רמות חריגות של חילוף חומרים בקליפה הקדמית של המוח.

נוסף על כך, העובדה שתרופות נוגדות דיכאון וחרדה יעילות לעתים בטיפול בה, חיזקה את ההשערה שאצל הסובלים מ־OCD קיימת הפרעה בתפקוד המערכות הסרוטונרגיות (איטיות של המוליך העצבי סרוטונין). שורת מחקרים שנערכה בשנים האחרונות מצביעה על קשר עם זיהומים חיידקיים ולאחרונה נבדק גם הקשר לחיידקי הסטרפטוקוקוס.