שביתת המורים: אינטרס ציבורי
האפשרות היחידה לשביתה קצרה שתשיג את מטרותיה טמונה בפריצת מעגל המורים, ובהצטרפות הציבור כולו לעמדה כי למען המשמעות העמוקה של קיומנו צריך להשקיע בחינוך את המשאבים הנדרשים לשם כך
מורה בישראל אינו עוד מקצוע בו בוחר אדם לעבוד. מורה במדינת ישראל ממלא את אחת השליחויות היסודיות ביותר הקיימות בקוסמוס: עיצוב דמות האדם והוצאה מן הכוח אל הפועל של תכונות הנפש הקיימות באדם. אין יצירה מופלאה יותר מאשר היצירה האנושית, ואין דבר מה חשוב יותר למהות קיומנו מאשר החינוך. בחינוך תלוי הן עצם הקיום שלנו והן משמעותו. עובדה זו הביאה משפחות רבות לאורך הגלות כולה לחסוך מפיהן פת לחם ולוותר על כל עניין אחר כדי לאפשר את חינוך הילדים. גם כיום ההוצאה שמוכנה משפחה פרטית להשקיע בחינוך ילדיה היא בהיקפים לא יאמנו, אך לא ייתכן שרק משפחות שיש להן תוכלנה לעשות זאת. עם ישראל התבלט במשך מאות שנים כמיוחדים שבאומות גם בהיבט של רמת התרבות, הקריאה והעיסוק בעניינים חינוכיים. מדינת ישראל שאינה עושה כך מועלת בתפקידה היסודי ביותר: דמות האדם.
לפעילות החינוכית שותפים רבים. למעשה, כל פעילות המתרחשת בסביבתו של אדם היא פעילות חינוכית. ברם, השגרירים העיקריים הנושאים את נטל החינוך וההוראה הם המורים, המתווכים בין הידע ומערכת הערכים ובין התלמידים. מדינה המבקשת כי טובי האנשים יעסקו בהוראה, וכי מעמד החינוך יהיה חלק חיוני מעצם קיומה מבטאת עובדה זו גם בהקצאת המשאבים.
בהוראה יש תנועת רצוא ושוב. מחד גיסא, ההוראה היא אחד המקצועות המרתקים ביותר. המגע המתמיד עם בני נוער, הדיאלוג אתם, השותפות בעיצוב חייהם, הקניית הידע והמיומנויות, ליוויים בשעה שהם מתבגרים - קשה למצוא דבר מה מרתק יותר מחוויה זו. מאידך גיסא, עמידה מתמדת מול קבוצת תלמידים ההולכת ומתרחבת שעניינם נתון במקום אחר, בתנאים קשים להוראה, בחברה שיש בה יותר זילות ויותר אלימות - היא חוויה שוחקת מאין כמוה. התענוג העילאי על ההוראה והתסכול המתמיד צועדים יחד. חלק מהתמריץ לעידוד הליכה להוראה הוא גם התמורה הכספית על המאמץ, והיכולת הן להתמסר למקצוע ההוראה והן לפרנס את המשפחה בכבוד.
מצוות תלמוד תורה עומדת בראש המשמעויות של אדם יהודי. תלמוד תורה בראש ובראשונה במובן המדויק שלו - חיבור לשלשלת מסירת התורה, היא התרבות היהודית המהותית, והמשכיות של הבשורה הייחודית של תורה זו. לאחר מכן מדובר בהרחבה של מושגי תלמוד תורה לעניינים נוספים הבונים את אישיותו של אדם, ואת כישוריו המקצועיים לעתיד.
מדינת ישראל חייבת זו לעצמה. היא חייבת להביא את הטובים ביותר להוראה, לעצב אנשי חינוך הרואים במשימתם את השליחות הלאומית ולאפשר להם למלא את תפקידם. מדינת ישראל חייבת להמשיך במסורת היהודית שהעניקה את זכות הבכורה לחינוך, וראתה בו את התשתית לחיים מוסריים, ערכיים ומפותחים. מדינת ישראל צריכה לבטא עמדה זו בדרכים רבות - למן פיתוח כישוריו של המורה, דרך המעמד החברתי של המורה ועד תלוש המשכורת שלו.
קשה לדבר על כסף בשעה שעוסקים בערכים. קשה לדבר על מאבק מקצועי הכולל בתוכו בית ספר סגורים ונוער שאינו זוכה בחינוך בימים האלה. קושי זה בא לידי ביטוי אצל כל המורים כולם, ובחינוך הדתי בצורה נוספת, בשל מצוות תלמוד התורה וחוסר היכולת ממש לחוות את היקף ביטול התורה של השביתה. ברם, הגיעו מים עד נפש. הנכון ביותר לעשות הוא להיות שותפים מחד גיסא בשביתה, ומאידך גיסא למצוא את הדרך הן להמשיך בתלמוד התורה שמצווה גדולה היא, הן להיזהר שלא למעול בעובדה שהורים רבים שילמו במיטב כספם כדי שילדיהם יתחנכו יותר ולא ניתן להתעלם מכך (אף שזו בעיה בפני עצמה), והן כדי למנוע את קריסת בתי הספר הלא פרטיים במגזר הדתי.
למעשה, היה ראוי כי לא המורים הם שישאו את דגל המאבק. זהו האינטרס הכללי של הציבור, והאינטרס הפרטי של כל אדם שיש לו ילדים במערכת החינוך, ושואף כי הטובים היותר יחנכו את ילדיו. התעוררות הציבור היא שתאפשר את השינוי הדרוש במערכת החינוך, ותחסוך ימים רבים של שביתה, בה נקרע לב ההורים והמורים גם יחד מההשחתה המשוועת של שבועות ואולי חודשים שהייתה יכולה להיעשות בהם עבודה חינוכית. האפשרות היחידה לשביתה קצרה שתשיג את מטרותיה טמונה בפריצת מעגל המורים, ובהצטרפות הציבור כולו לעמדה כי למען המשמעות העמוקה של קיומנו צריך להשקיע בחינוך את המשאבים הנדרשים לשם כך. האינטרס אפוא אינו זה של המורים בלבד, כי אם של החברה כולה.
המאמר פורסם במלואו באתר ישיבת ההסדר פתח תקווה.
