"שוק איברים"- לא בהכרח מילה גסה
אם קיים הסדר תשלום לשכירת רחם אצל אם פונדקאית, טוען ד"ר אברהם רובינשטיין, אין כל סיבה שאדם המעוניין לתרום מגופו כליה, הליך רפואי מסוכן הרבה פחות, לא ייקבל תמורה למעשיו
לעיתים נראה כי מספר מושכלות יסוד ברפואה ובמשפט, כמו גם עובדות מהמציאות הקיימת בישראל ובעולם, נעלמות מעיניהם של המתווכחים בלהט בסוגיה האנושית הכאובה והרגישה של השתלת איברים עד כי טיעונים "ערכיים" אינם מאפשרים להם לראות נכוחה את הפתרון המשפטי הרצוי.
כך למשל במאמרו של ד"ר בר אילן שפורסם כאן אתמול (ראו מסגרת). לצורך העניין, אתמקד בשורות הבאות בנושא של השתלת כליה בפרט.
חשוב לזכור כי השתלת כליה אינה רק באה לפתור איכות חיים גרועה של טיפולי דיאליזה כ- 3-4 פעמים בשבוע לסובלים מאי ספיקת כליות. לא אאריך בתיאור הסבל הנוראי הכרוך בטיפולים אלה והמוכר לכל מי שחווה אותם, אם על בשרו ואם על בשר קרובו. לא זאת בלבד באה לפתור השתלת הכליה. בטכנולוגיה ובידע הרפואיים הקיימים כיום, השתלת כליה מן החי מציעה לחולה הארכת חיים של שנים רבות לעומת הטיפול בדיאליזה, כך שמשמעותה - הצלת חיים ממש.
קופות החולים מעורבות ב"סחר איברים" בחו"ל
למעלה מאלף חולים ממתינים כיום בישראל להשתלות, ומתוכם מועמדים להשתלת כליה 550. מספר זה אינו גדל עם השנים לאור העובדה כי מאות חולים מעדיפים לעבור השתלת כליה בחו"ל- השתלות שמתבצעות ברובן
בתמורה, מה שקרוי "סחר איברים". יתירה מזאת, קופות החולים וחברות הביטוח הרפואי עצמן העדיפו במהלך השנים לממן את ההשתלות שביצעו מבוטחיהן בחו"ל, מסיבות של יעילות כלכלית ברורה: זמן ההמתנה להשתלת כליה בארץ נע סביב 5-6 שנים ואף יותר, במהלכן ממשיך המבוטח לבצע את טיפולי הדיאליזה. לקופה זול יותר לממן השתלת כליה בחו"ל מאשר לממן שנים ארוכות של טיפול בדיאליזה. חשבון פשוט.
במציאות הקיימת מכירת כליות הינה הדרך הנפוצה להשגת כליה מהחי. המצוקה בזמינות האיברים להשתלה בישראל היא הגורמת לסחר באיברים ב"שוק השחור" תוך ניצול התורמים, כך שחלק נכבד מ"עלות הכליה" נותרת בכיסם של המתווכים, ובאמצעותם גם בכיסם של הרופאים, שגם עליהם יוצא הקצף.
הבעיה העיקרית היא ששיטה זו – המונעת ממניעי רווח – לא עומדת תחת בקרה ופיקוח ממשלתי, דבר שדווקא עליו יש להתעקש ושאותו יש לדרוש מהמחוקק.
נקודת המוצא בדיון חייבת להיות כי עיקרון האלטרואיזם – מתן הכליה ללא תמורה – כפי שקיים בתרומת איברים מן המת – הינו מחזה נדיר ביותר במחוזותינו וכן, גם בעולם כולו, ולכן הפתרון צריך להסתמן דווקא בהתרת מכירת הכליות, כאמור עקב הביקוש הרב וההיצע הקטן.
משלמים עבור פונדקאות, למה שלא ישלמו על כליה?
ולאותם המתחסדים שיאמרו שאין מקום במדינה מערבית ונאורה להסדר שכזה, אזכיר למי ששכח כי בישראל קיים כבר חוק הידוע בכינויו "חוק הפונדקאות", המאפשר לאישה למכור את רחמה לבני זוג שאינם מסוגלים להתעבר.
חוק הפונדקאות מאפשר להעביר לאם הפונדקאית תשלום לכיסוי הוצאותיה, וכן תשלום עבור ביטול זמן, סבל, אובדן הכנסה, או כל פיצוי סביר אחר, שנע כיום בין 40 ל-80 אלף דולר. החוק אף מאפשר תשלום למתווך שקישר בין ההורים לאם הפונדקאית. בהקשר זה הכרחי להדגיש כי בנתוני הרפואה הקיימים, הסיכון בהריון ובלידה גדול עשרות מונים מול הסיכון הזניח שבניתוח הוצאת כליה. אכן, כפי שכותב ד"ר בר אילן, אובדן כליה כיום שקול בספרי הביטוח הלאומי לנכות בשיעור של 30 אחוזים, אולם ספר תקנות הנכויות של המוסד לביטוח לאומי שנכתב לפני מספר שנים (ומסיבות פוליטיות שונות ואחרות לא פורסם ברשומות) קבע, ובאמצעות טובי המומחים לכליות, כי מצב לאחר כריתת כליה שווה אפס אחוזי נכות. פתיחת בטן והוצאת כליה מגופו של אדם בריא לא צריכה להותיר בו כל מום, כמובן אם הניתוח וההשגחה על המנותח לאחריו מבוצעים בידיים מיומנות.
אין להכחיש גם את העובדה כי מהליך ההשתלה מתפרנסים הצוות הרפואי וכן בתי החולים, אם כן על מה ולמה ייגרע דווקא חלקו של התורם?
כל עוד מכירת הכליה מתבצעת מתוך רצון חופשי, ולאחר שהעמידו את המוכר בפני ועדה רפואית הולמת שתכלול צוות מומחים רפואי כולל פסיכיאטר, אין כל סיבה לאסור עליה.
בנוסף, דומה כי דווקא חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק יעמדו מאחורי זכותו של אדם למכור כלי, גם אם עושה זאת מסיבות כלכליו, וזאת כנגזרת של זכויות האדם לאוטונומיה על גופו, להגנה על קניינו ולחופש העיסוק, כל זאת מעבר לערך העליון של קדושת החיים שלשם הצלתם, למעשה, מתבצעת ההשתלה. עד כדי כך גדול ערך האוטונומיה של האדם על גופו כיום, לאחר חקיקת חוקי היסוד, עד כי, שלא כבעבר, אין כל מניעה חוקית לאדם לשים קץ לחייו ואם מטרתו לא תושג והוא ייוותר בחיים לאחר ניסיון התאבדות, הוא לא יועמד לדין פלילי.
מכירת איברים – גם ההלכה בעד
חשוב לציין שגם בראי ההלכה היהודית, רובם של פוסקי ההלכה בני זמננו מתירים תרומת איברים, תוך שאינם מבדילים בין מכירה לתרומה- ואין כאן מקום להאריך.
חקיקה מסודרת שתקבע את הנהלים של השתלת איברים תמורת תמורה כספית הוגנת וראויה בישראל, תאפשר פיקוח יעיל על הליך המכירה וההשתלה, כפי שנעשה בסוגיית הפונדקאות, תוך מתן פיצוי לתורמי האיברים בשל נזק כלכלי הנגרם להם כמו אובדן ימי עבודה והוצאות הקשורות בניתוח.
אכן, לא יעלה על הדעת כי רופאים במדינת ישראל יקבלו סתם כך צידנית עם כליה שתנחת בחדר הניתוח, ואשר הוצאה מגופו של אדם במרמה או בכפיה. הסדרים שהחוק יקבע- שקצרה היריעה כאן מלפרטם- יוכלו למנוע השתלה של איברים שהגיעו בדרכים נואלות דוגמת אלו המוזכרות במאמרו של ד"ר בר אילן.
ניסיונות המחוקק בישראל לאסור את הסחר באיברים עלו עד עתה בתוהו וכפי הנראה לא בכדי, שכן סוגיה זו מעלה שאלות מוסריות, דתיות ומשפטיות כבדות. תמהני, למה לנו להידמות לאותן "מדינות נאורות" אשר אסרו את המכירה ומדוע לא תהיה מדינת ישראל בבחינת "אור לגויים" בסוגיה זו. בנסיבות אלו של הצלת חיים, הסדרת המכירה באופן חוקי לגמרי על השולחן ועל פי עקרונות השוק והסחר החופשי אינה יכולה להיות יותר מילה גסה.
הכותב הוא רופא נוירוכירורג ועו"ד, העוסק בדיני רפואה ומשפט
ומה אתכם? תומכים במתן פיצוי כספי לתורם איבר או נגד כל הסדר כזה? סמנו בתגובתכם אם אתם בעד או נגד
לפנייה לכתב/ת 
