אין זמן לחינוך

מצב החינוך? מזה תריסר שנים יש לראשי הממשלה אצלנו עיסוקים חשובים יותר. הם לא מתפנים להוביל את המהפכה החינוכית המקיפה שבלעדיה תעמיק ההידרדרות של ישראל בכל סולמות ההשכלה. בנימין נתניהו, למשל, דאג לחברון, למנהרת הכותל ולמיסים. לא מפתיע שלא מצא זמן לחינוך. אהוד ברק טיפל ביציאה מלבנון ובהתקוטטויות עם ערפאת והשאיר את עניני חינוך רחוק מאחור. אריאל שרון נלחם באינתיפאדה ופיקד על התנתקות. לא היה לו מושג מה בעיותיו של מורה ועל מה מלינים הפרופסורים. ואהוד אולמרט? הוא כבר הספיק לנהל מלחמה בלבנון, להיחשף לשלוש חקירות אישיות, להפציץ בסוריה ולכונן חזית עולמית נגד איראן – איך ניתן לדרוש ממנו גם תשומת לב לגורלה של ההשכלה בישראל?

נחרטה בזיכרוני פגשת עורכי עיתונים עם ראש הממשלה יצחק רבין, בנובמבר 1994. לא תאמינו על מה דיבר איתנו אז רבין באריכות רבה: על מצב המורים והחינוך. רבין, הגנרל, התמצא בפרטי-פרטים של הרכב השכר של מורה ברמות החינוך השונות, ניתח את המהלכים שנעשו לשיפור, ביקר את ההחמצות והבטיח תיקונים. כבר אז הדאיג אותו והכאיב לו מסלול הנסיגה של ההשכלה בארץ. לכן היה לו, ליצחק רבין, זמן מנהיגותי לחינוך.

מאז, מראש ממשלה לראש ממשלה, מעמיקה היתמות של מערכת החינוך. שרי חינוך עצמם, אלה מתחלפים עם כל ממשלה ולפעמים גם בעת כהונתה. אין רציפות שלטונית; הרפורמות שכבר היו בדרך נגנזות מיד עם כניסתם לתפקיד של השר או השרה החדשים. ליבנת ביטלה את הרפורמות של שריד, תמיר את אלו של ליבנת ומי שיחליף את תמיר יצהיר בחגיגיות על הרפורמה שלו.

בהעדר מנהיגות מעצבת ומובילה, שולטים בחינוך וההשכלה בישראל, מגן ילדים ועד סוף האוניברסיטה, שני גורמים פקידותיים: הממונה על התקציבים באוצר ומזכ"ל ארגון המורים. על-פיהם יישק דבר. הם הכוח. האחרים רק ניצבים לצידם.

מי הוביל את הקיצוץ הגדול בתקציבי האוניברסיטאות בראשית שנות האלפיים? האוצר. מי הציע בחוק ההסדרים לפני שנה להעלות את שכר הלימוד בעשרות אחוזים כתנאי להשבת מקצת המשאבים שנכרתו מהאוניברסיטאות? האוצר. מי דחף ליישם את הרפורמה עליה המליצה ועדת דוברת בלי להתחשב בהתנגדויות? האוצר. מי גורם כעת להשכחה והדחקה מכוונות של המלצות ועדת שוחט? האוצר. מי ניהל ומנהל את המו"מ עם המורים התיכוניים ועם המרצים במוסדות להשכלה גבוהה? האוצר. באף מדינה מתוקנת אין למשרד הממונה על ביצוע התקציב השפעה כה מכרעת על מערכות חינוך והשכלה. השפעה המתבררת כהרסנית. ועוד מספרים לנו האוניברסיטאות בארץ "בלתי-תלויות".

הנה, אם כן, מה שיקרה בקרוב: באין הסכם עם מורים בתיכון, יקרוס בהדרגה גם ההסכם על הרחבת שעות הלימוד ומרכיבי רפורמה נוספים עם המורים בבתי הספר היסודיים. האוניברסיטאות, שלא פתחו את שנת הלימודים כסדרה, יסחפו למערבולת של השבתות והפסקות לימודים תכופות. ההמלצות של ועדת שוחט יישחטו כדי לא להפר הבטחה שלטונית לסטודנטים. איש לא יעז להניח על שולחן הכנסת חוק לרפורמה בחינוך ולהעבירו, כפי שעברו בחקיקת בזק שינויים מבניים גורפים בבנקאות, בתקשורת, בקרנות פנסיה, בארגון הצבא ועוד.

בישראל מסוגלים לבצע רפורמות עמוקות, המשנות את סדרי בראשית, אבל רק בעיתות של משבר חמור ובהובלה אישית של ראשי ממשלה מגויסים ואמינים. בלי זה - מדשדשים במקום. האחראים על מדיניות ההשכלה הלאומית (יש דבר כזה? כן, יש באירלנד, בפינלנד, בסינגפור, לא אצלנו) יציעו עוד תרופות הרגעה מטשטשות ואלטרנטיביות, שלא ירפאו את תחלואי החינוך האמיתיים. רק יחמירו אותם.

מצבה הקשה – אם לא האומלל - של ההשכלה בישראל מזדקר בכל השוואה בינלאומית והפך לידוע למומחי החינוך ברחבי העולם. הוא גם ידוע למורים, לתלמידים, לסטודנטים, למרצים וכל מי שעבר ועובר דרך מטחנת הבינוניות שלה. אך ההצלחות המקומיות של ההייטק, הנאסד"ק והסטראקצ'רס מסנוורות את עינינו מלראות את המשבר הקרב ובא, מהגורליים בתולדות המדינה: משבר אזילת ההשכלה. אם חלילה יפרוץ המשבר במלוא עוזו, נהיה ריקים ממעש. העם שכוחו במוחו יהפוך לעם שמוחו בכוחו.

המנהיגות הפוליטית תמשיך לקשקש על עידוד המצוינות בישראל, אבל המצוינים הישראלים יתעודדו בקליפורניה.