לשמוע ולא להאמין
לאה ספגה מכות מבן זוגה והיא דורשת גט. שכן מעיד ששמע את צעקותיה, אבל - תחזיקו חזק - הבעל הביא שכן אחר שלא שמע צעקות. קשה להאמין, אבל בית-הדין רואה סתירה בין העדויות, קיראו בפרוטוקול. ובינתיים, תיק האישה "תקוע"
לאה (שם בדוי) עלתה מפרס, ונישאה בגיל צעיר לבעל אלים. לאה מספרת שבשלושת החודשים הראשונים היכה אותה הבעל באגרופיו, הפיל אותה לארץ ודרך עליה. הוא גם שטף, לדבריה, את פניה בחומר ניקוי. בתום שלושה חודשים ברחה לאה מן הבעל תוך החלטה שהיא אליו – לא חוזרת לעולם.
לאה פנתה לבית הדין בבקשה לפתוח בהליכי גירושין, והיא דורכת באותו מקום כבר 10 שנים. הבעל טוען שהוא אוהב אותה ורוצה לחיות איתה בשלום בית. בינתיים נולד הילד שהרתה ממנו בחודש הראשון. מאחר וההליכים בבית הדין אינם מתקדמים לשום מקום, פנתה לאה, בייצוגה של עו"ד סוזן ווייס ממרכז צדק לנשים, לבית המשפט בתביעה נזיקית נגד בעלה על העוול שגרם לה במשך השנים הרבות שהוא מונע ממנה את הגט.
וכי אפשר להוכיח שהיתה אלימות בין בני זוג? איזה גבר מכה את אשתו לעיני כל? והאם יש סיכוי להוכיח שהיתה אלימות כאשר חיו יחד רק 3 חודשים? האמת שבמקרה של לאה היה עד ששמע צעקות, וניתן היה לקבוע על פיו שהבעל חייב לתת גט לאשתו. אבל - תחזיקו חזק - הבעל הביא עד שהכחיש את דברי העד הראשון בכך שהעיד שהוא לא שמע צעקות (!?). אם זה לא היה כל כך עצוב, ואם לא היה מדובר באשה קשת יום שמתענה שנים רבות, ומנועה מלהקים בית אחר וללדת ילדים, הייתי מתפקעת מצחוק.
ובכן בפרוטוקול נרשמה העדות של העד שהובא מטעם האשה. וכך אמר בעדותו: "הרבה פעמים שמעתי צעקות היסטריות מתוך מצוקה קשה... היא בכתה וצעקה. אשתי היתה מזועזעת מהעניין. אלו היו זעקות של מצוקה. זעקות ובכי. שמעתי צעקות של מצוקה חריפה מאד צעקות של פחד לא מוסבר וכן בכי שלה".
כאמור, הבעל לא טמן ידו בצלחת ואף הוא הביא עד לטענתו. וכך אמר העד מטעם הבעל: "בתקופה שהיו בשכנותי אני לא שמעתי צעקות וכן אשתי לא שמעה צעקות". (הדברים רשומים בפרוטוקול)
קשה להאמין: צד אחד הביא עד ששמע צעקות וצד שני הביא עד שלא שמע צעקות, ובית הדין רואה בזה סתירה. מדהים. שמישהו יצבוט אותי.
אני מכירה, אגב, עוד הרבה אנשים שלא שמעו את הצעקות של לאה. אני אחת מהם. כאן המקום להודות שגם לא ראיתי אנשים גונבים שודדים ורוצחים או אפילו עוברים באור אדום, ואני מוכנה (תמורת סכום סמלי כמובן) לבוא לכל ערכאה שהיא, ולהעיד על מה שלא ראיתי כדי לסתור עדים אחרים שראו. אני משפשפת עיניים ומתקשה להאמין לרמת החלמאות שיש כאן.
אילולי הדברים היו כתובים שחור על גבי לבן הייתם מלעיזים עלי שהמצאתי אותם. ובכן, בהחלטתו מסכם בית-הדין את הדברים הבאים – לא נגענו: "נשמעו עדויות בביה"ד כאשר עד אחד העיד (העד שכן בדירה שבה התגוררו הצדדים) שנשמעו מהדירה צעקות הסטריות מצד האשה, צעקות של מצוקה, מאידך בעדותו של העד השני (שכן של הצדדים דלת מול דלת) שלטענתו היה בקשר טוב עם הצדדים, העיד שלא שמע צעקות". (הסוגריים מופיעים במקור) ובהמשך קובע בית-הדין: "אין ביה"ד יכול להכריע בוודאות האם הבעל התנהג באלימות עם האשה, וזאת היות ויש הכחשה בין העדים...".
ואולי הדברים הבאים שנרשמו בפרוטוקול מפי העד שהובא על ידי הבעל משקפים את דעתם של הדיינים על המקרה, ועל הכאת נשים בכלל, ומסבירים למה הם לא ממהרים לחייב בעל בגט: "קורה שבעל נותן סטירה לאשה, זה לא סיבה להתגרש. גם קצת מכות זה תלוי בזוג עצמו ובנסיבות. לעולם לא סיפר לי הבעל שחנק את אשתו".
האם ביה"ד עד כדי כך מזלזל ברווחתן של בנות ישראל? אני מסופקת. האם אין לבית-הדין כללים ברורים בקבלת עדות ואין להם מושג בחקירה ובסתירת עדות? סביר. מה שבטוח הוא שבית-הדין לא חשב שמישהו אי פעם יקרא את הדברים הנכתבים, ייתן עליהם את הדעת ויפרסם אותם ברבים. אז ראו הוזהרתם.
רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית העובדת ב"מרכז צדק לנשים", טל': 02-5664390
