איך הרשת מקדמת את תפישת הבלגן המאורגן

הניווט ברשת הוא אחר. שלא כמו בספריה מסודרת, הניווט מרגיש לפעמים כמו נהיגת קטנוע בצומת פקוק. ההתקדמות מהירה ככל שהיא פתלתלה. הרוכב המנווט מגיע הרבה לפני האחרים, ומשאיר מאחור את הפראיירים שעומדים בתור המסודר, ושומרים על הכללים הישנים.

לא ברור מה כאן חוקי, מה פה מותר, מה מסוכן, ומה מקובל. אבל ברור שהקטנוע, עוקף התורים, השוליים והקווים הלבנים זריז הרבה יותר. ולדעתך? האם הנהג שעל הקטנוע הוא פרחח, שובר כלים וכללים חצוף, או שהעובדה שהוא השאיר את כל האחרים מאחור זאת רק בעיה שלהם? האם יש לנו קנאה או טינה לקטנוע ורוכבו? האם קיצורי דרך הם רק לחצופים?

הסדר הליניארי הופר

"הניווט ברשת הוא אחר". זהו המשפט הראשון של הטור הזה. האם זהו המשפט הראשון שאותו קראת מתוך הטור? והאם זהו המשפט הראשון שכתבתי, כשהתיישבתי לכתוב את הטור? האם זה בכלל חשוב שכולם יקראו באותו סדר בו נכתבו הדברים? פעם, היה ברור שקוראים דברים מתחילתם ועד סופם, וכותבים אותם בסדר "הגיוני" ורציף.

סדר ליניארי, כל דבר במקומו, היה עקרון של הכתיבה במחברות וההדפסה בספרים. קיבלנו את זה בירושה מן המגילה והקלף. אלא שבעולם ממוחשב, גוברים הסיכויים שהתשובה תהיה שלילית. לא – דוקא לא התחלתי בכתיבה, בקריאה או בחיפוש באותו מקום שאתה התכוונת שאתחיל.

הניווט ברשת הוא כמו רכיבה על קטנוע בצומת פקוק. בהחלט יתכן שהגעת לטור הזה באמצעות מנוע חיפוש ש"הקפיץ" אותך ישר לפסקה השלישית. אולי נפל לידיך קטע שמישהו "גזר והדביק". אולי באת באדיבותו של מצביע היפרטקסטואלי. גם הסריקה שאישונינו עושים על הדף המודפס איננה בהכרח מלמעלה למטה ומימין לשמאל. וגם הכתיבה קופצנית יותר מאי פעם.

מעבד התמלילים הדיגיטלי בהחלט שינה סדרי כתיבה, כך שמעטים מאד כותבים רק באופן ליניארי מן ההתחלה לסוף, בזרם אחד, כמו שפעם היינו עושים, בימיה של מכונת הכתיבה. הטכנולוגיה הממוחשבת והרשתית שינתה סדרי עולם, גם במובן הפשוט ביותר של המושג "סדר".

הסדר לא חשוב, קיצור הדרך אינו שלילי

כשהעולם בו חיינו היה מורכב בעיקרו מדברים מוחשיים, היה לכל דבר מקום. האמנו שלסדר יש חשיבות. כל דבר יכול (היה?) להיות רק במקום אחד בכל נקודת זמן. חינכנו את ילדינו, אימנו את חיילינו, וציפינו ממערכות חיינו שיהיה סדר. ואף אכפנו את הסדר הזה באמצעות משמעת. החיים הסתדרו בשורה עורפית. מסורת המסדרים ותרגילי הסדר חקוקה בזיכרון כולנו. יום הלימודים בבית הספר החל במסדר. מי שטוב לו, כינינו אותו "מסודר". "קיצור דרך" היה מושג טעון, ודי שלילי.

אף האמנו שהסדר הוא אחד מן המסרים של הקידמה. ככל שיש לנו יותר דברים (בגדים, ספרים, כלי עבודה, מפתחות, או כל חפץ אחר), נזקקנו יותר לסדר. אם לא נדבוק בסדר, שיננו לעצמנו, נמצא עצמנו משחיתים זמן בחיפושים, ובהתגברות על נזקי הבלאגן.

סידרנו דברים על פי גודל, צבע, סדר אלפביתי, גיל, שימושיות, מספר קטלוגי, או כל אחת מאלפי מתודות מיון אחרות. המצאנו שיטות שרירותיות לארגן את החפצים כך שיהיה קל למצוא, לבדוק, או לכוון אליהם. וכמובן שכל אחד חושב שהשיטה השרירותית שלו היא הטובה ביותר. קצרה הדרך מכאן עד נסיון לכפות את הסדר שלך על האחר.

אבל לגבי דברים דיגיטליים, לא חייבים לשים כל דבר במקום אחד הראוי לו. העולם הולך ומתמלא דברים דיגיטליים, המחליפים את המוחשיים, ושאותם לא צריך לסדר במקום אחד. אפשר לשכפל כרצוננן, להצביע ולקשר כרצוננו, לחפש ולמצוא כרצוננו. ומרוב שיש כל כך הרבה אפשרויות – אין סדר. הרשת היא עולם ללא סדר. או לפחות עולם שבו הסדר איננו זה המוכר. איפה שמת את זה? לא חשוב! גוגל (או מנוע חיפוש אחר) כבר ימצא. במקום למיין, נשים את הכל בתיקיית "שונות".

כוחו של אי הסדר

חוסר הסדר אותו מאפשרת הדיגיטליות משודרג לרמה של אידיאולוגיה בספרו החדש של דייויד ויינברגר Everything is Miscellaneous: The Power of the New Digital Disorder ( "הכל שונות: כוחו של אי-הסדר הדיגיטלי החדש"). "הכל שונות" על משקל "הכל שטויות". הספר החדש הזה יהיה תוך זמן קצר למסמך יסוד בהבנת הרשת.

בעולמנו הדברים החשובים באמת הם דיגיטליים: תוכן, כסף, תוכניות, למידה, שופינג, בידור, בקרה ושליטה, מוזיקה, וידיאו, מודעות פרסום, מכתבי אהבה - הכל ברשת והכל מבוטא בביטים. במקום "דברים", יש לנו ייצוגים דיגיטליים. ומה שמבוטא דיגיטלית יכול להיות משוכפל, אפשר לחפש אותו, וחשוב מכל אפשר וצריך לקטלג אותו במקומות רבים ובאופנים שונים, במקום לסדר "דברים", אנחנו יוצרים דברים אחרים.

אין יותר מגבלה הכופה עלינו להניח את החפץ הפיזי במקום אחד. אין אפילו מגבלה של קטלוג אחד ויחיד. כל רעיון הסדר, שפעם ארגן את חיינו, מאותגר (וסליחה על הביטוי) הולך לאיבוד.

ויינברגר פורס בספרו את עקרונות הסדר הדיגיטלי החדש, שמשנים את יסודות העסקים, החינוך, הפוליטיקה, המדע והתרבות. אי-הסדר הוא הסדר החדש. ומתוך אי הסדר עולים שינויים רבים אחרים: נפסיק לדרוש מילדינו לשנן עובדות, נעדיף שידעו למצוא אותן בבוא הצורך.

הכל שונות

ננטוש את שיטת הקיטלוג הישנה של ספריות, ואולי את הספריה עצמה, ונחליפן בנגישות דיגיטלית לעותקים. נייחס פחות חשיבות למקור ויותר חשיבות ליכולת לאתר עותק, 24/7. במהירות האור והגוגל. נשכח את האטלס, על השרירותיות של המוציאים אותו לאור לגבי מה יכלל בו, ונחליף אותו במערכות מיפוי רשתיות מבוססות ווב 2, בהן נכלל כל מה שאנשים בקהל בוחר להוסיף. לא נזכור יותר מספרי טלפון או כתובות, ולא ניצור יותר ראשי פרקים למה שנרצה לכתוב או לנאום. במקום כל אלה, תבוא גישת ה"שונות". כי הכל שונות.

בלגן זה טוב

"הכל שונות" מאיץ בנו לוותר על הרעיון הנואל שיש דרך אחת טובה לארגן: את הדברים שלנו, את הרעיונות שלנו, או אפילו את מחשבותינו. סוד היופי, מעיין הנעורים ומקור ההבטחה לעתיד טוב יותר כולם דווקא בחוסר סדר. תגידו את זה לבן שלי, שחדר השינה שלו אף פעם לא מסודר, ותראו איך הוא מתחבר לזה מיד. אימרו את זה לי, אחרי שתציצו בסדום ועמורה שהם המשרד שלי.

יש למסר המהפכני של "הכל שונות" הצעות המכוונות גם לעסקים. בכל ענף כלכלי שתבחר, כולל נדל"ן, מוזיקה, חדשות, תיירות, קמעונאות המודל העסקי המבטיח ביותר ברשת קשור לשבירה או עקיפה של הסדר השרירותי שהיה. מוכרת הדוגמה של ויקיפדיה לעומת אנציקלופדיה מודפסת.

סביבות שיתוף קבצים וספריות ההמלצות של מוזיקה מקוונת עדיפים בהרבה למשתמש על אוסף פיזי, מסודר ככל שיהיה, של תקליטורים. אבל ויינברגר גם מוביל את קוראיו לחשוב על חנויות שמדפיהן מאורגנים על פי העקרון של "שונות".

ההייפרטקסט והתיוג (tagging) שהם מחידושיה של הרשת מושלים כבר בכיפה. מהר מאד תיעלמנה כל השיטות השרירותיות, כמו למשל שיטת דיואי ששלטה בספריות, או שיטת הסדר האלפביתי לפיו עד היום מארגנים את רשימות הנוכחות, אנציקלופדיות וספרי הטלפון. לא נזדקק יותר לסדר מוגדר מראש, אפילו לא סדר המוכתב בטבלה המחזורית של היסודות בכימיה, או עץ הדעת של אפלטון. אם בכלל יהיה סדר, הוא יהיה אד-הוק, לשעה קלה, ויעלם כלעומת שבא כדי לפנות את הזירה לבלאגן של שונות שוב.

בטור זה, בשבוע שעבר, דיברתי על יחסי אינטרנט-ספרים. אחת הצורות שבהן הרשת משפיעה על ספרים, היא בשינוי הסדר של השימוש בהם.נזכר בקיצורי דרך שהרשת מציעה למשתמשים. הקוראים יכולים לפצח את המתח שבקריאת ספרי מיסתורין, ולדלג בקלילות רבה אל הסוף – אפילו בלי שקנו את הספר או קראו את ההתחלה. באופן פלילי או בצורה תמימה לגמרי, היו לא מעטים (ויש אומרים מיליונים) ש"הציצו" אל הסוף של הכרך האחרון של הארי פוטר מבלי ממש לקרוא את מאות העמודים, ואפילו מבלי לקנות את הספר או אפילו להמתין ליציאתו לאור.

אפשר לפתח דיון ארוך ומלומד על היתרונות והחסרונות, כמו גם ההצדקות וההתנגדויות להתנהגות "קופצנית" עם ספרים. אבל יסכימו כולם שעצם הדיגיטיזציה וההעלאה לרשת פורצת את הסדר המסורתי. יש פחות אכיפה לסדר המוכר והשמרן. יש בלאגן מאורגן. נפתחה הדלת לא רק למי שרוצה לקרוא את הספרים הבלשיים שלו מן הסוף להתחלה, או מי שרוצה לשמוע את פתרון החידה לפני החידה עצמה. הכל שונות. כמו שאמרו חכמים -- "אין מוקדם ומאוחר בתורה", אומר ומטיף עכשיו וינברגר: אין מוקדם ומאוחר בכל דבר. יאללה, עלו על הקטנוע וניסע.

לוגאוט

ספרו הראשון של ויינברגר, במשותף עם שלושה אחרים, נקרא (The Cluetrain Manifesto). פרטים על הספר, תוכנו המלא ותרגום לעברית שהוכן עוד ב-2001 על ידי חנן כהן.

ספרו השני של ויינברגר נקרא Small Pieces Loosely Joined . גם ספר זה תורגם לשפות רבות. יש אפילו גירסה מקוצרת לילדים. הספר הזה מלווה באתר. הבלוג המלווה את הספר החדש "הכל שונות" נמצא כאן.

ויינברגר השתתף בעימות עם אנדרו קין, במסגרת כנס PICNIC האחרון, בהנחיית וולט מוסברג מהוול סטריט ג'ורנל. בעימות עלו העמדות הקיצוניות, לכאן ולכאן, של מצדדי הסדר הישן לעומת המברכים על אי-הסדר החדש. קטע המציג את ויינברג מציג את ספרו בפני קהל חוקרים בגוגל, זמין לצפייה.

פרופ' שיזף רפאלי  הוא ראש בית הספר לניהול וראש המרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה.