החיפושית השובבה

באיחור בלתי אלגנטי הגעתי רק בשבוע שעבר להשלים פערים של סרטים שהחמצתי באחרונה והלכתי לראות את "היירספריי". מודה, הייתי סקפטי לגבי הסרט. גרסה קולנועית למיוזיקל הבימתי על פי הסרט של ג'ון ווטרס? האם לא למדנו מטעות "המפיקים"? וכך, כולי ספקות וציפיות נמוכות הלכתי לסרט ו... קרקפתי הועפה אל תקרת האולם. איזה סרט מבדר, מהנה, משעשע. כמה חן היפראקטיבי, המסתיר בחובו גם ביקורת חברתית ותיעוד ביקורתי של ההיסטוריה האמריקאית. הסרט הזה בידר אותי כהוגן. אבל פתאום הבנתי למה הסרט הזה הרתיע אותי לפני הצפייה בו. חשבתי שיהיה מדובר במוצר קאמפי, טוויסט-על-טוויסט לחובבי ג'ון ווטרס, קריצה משולשת למוקירי דיוויין, והאמת שהפוסט־מודרניזם של שנות ה־80 כבר קצת מעייף אותי. אבל ביושבי בסרט פתאום קלטתי מה סוד קסמו: זה סרט לילדות בנות 13. אם היתה לי ילדה בת 13, הייתי מדלג הביתה, כמו ג'ון טרבולטה בחליפת המשמנים שלו, שולף אותה מהמיטה ורץ איתה להצגה השנייה, שם היינו רוקדים בין הכיסאות.

סנסציית רייטינג. "היי סקול מיוזיקל"

למחרת, מעשה שטן, אני קורא ב"וראייטי" את הידיעה הבאה: המיוזיקל החדש "מעבר ליקום" הפך ללהיט לא צפוי בקרב בנות 11 עד 13. ומוזר אף יותר: בדיוק באותו שבוע ראיתי סוף סוף (גם כן באיחור ניכר) את "היי סקול מיוזיקל", סרט הטלוויזיה של ערוץ דיסני (ששודר בארץ בערוץ ג'טיקס) ושהפך לסנסציית רייטינג, ושסרט ההמשך שלו הניב אחוזי צפייה מרהיבים אף יותר. פעמון דינדן בראשי: קורה כאן משהו. אם עד כה המיוזיקלס ההוליוודיים של השנים האחרונות - ע"ע "שיקגו", "רנט", "המפיקים" - היו מזוהים עם קהל מבוגר, ובמידה מסוימת גם אמיד וסנובי, הרי שבשנה האחרונה נתגלה להם קהל חדש ובלתי צפוי. בנות ה־13.

היי סקול מיוזיקל באבלגאם

מבין השלושה "היי סקול מיוזיקל" הוא ההצלחה הכי מרשימה. אולפני דיסני כנראה זיהו את צרכיו של הקהל הזה וקלעו בול. "היירספריי" הכניס בארצות הברית כמעט 120 מיליון דולר, סכום נאה בהחלט. "מעבר ליקום" נרשם ככישלון כלכלי, בעיקר אחרי סכסוך אימתני בין הבמאית ומפיקיה, שגרם לאולפן לאבד אמון במוצר ולהוציא אותו למסכים באופן מהוסס וגמלוני. גם הביקורות השליליות ברובן לא עזרו לו להגיע לקהל רחב ובוגר. אלא שהדיווח ב"וראייטי" מראה שלפחות בדמוגרפיה מסוימת הסרט זוכה להצלחה, מהסוג שגורם לצופיו לחזור לקולנוע שוב ושוב לצפיות חוזרות. שלושת הסרטים האלה, למרות שהם מצועצעים, פגומים, ילדותיים, ומאוד לא מתוחכמים, בהחלט מומלצים לצפייה. הנה למה.

"מעבר ליקום". לכאורה הכל שגוי במיוזיקל הדי משונה הזה, הלוקח המון שירים של הביטלס וסורג אותם יחד לסיפור רומנטי עם ניחוחות אפיים המשחזרים את קיץ האהבה של 67', כשנערים נהרגו בווייטנאם כשחבריהם התמרדו, התפרעו, מחו ועשו אהבה חופשית במולדת. אבל בתום 130 דקותיו מתברר דבר משונה: הסרט הזה עובד. הוא מידבק. וכן, הוא גם מרגש. אז נכון, הוא משתמש בתחמושת לא חוקית: האם יש דרך לעמוד מול השירים של הביטלס, גם אם אלה מוגשים שלא בביצועיהם המקוריים, ולא להתמוגג? אין. ועל כל נאמבר שנראה נדוש, מצליחה טיימור לנפק גם כמה רגעים מושלמים שבהם המוזיקה יושבת יפה ובאופן מקורי על התמונה, ההתרחשות והעלילה.

אבל הכי חשוב: לבני 13 הסרט הזה הוא בוודאי מבוא ראשוני לשירי הביטלס. לפני שנייה הם שמעו כריסטינה אגילרה וחנה מונטנה, ובום - חייהם משתנים תוך שעתיים ועשר דקות עם מקבץ השירים היפים ביותר שאי פעם נכתבו. טהרנים ימחו שאת הביטלס יש לגלות אך ורק בשמיעת הגרסאות המקוריות. אבל אני מחזיר את עצמי לגיל 13 ונזכר שחוץ מסדרת הרדיו המופתית של יואב קוטנר, "מסע הקסם המסתורי", הנוכחות היחידה של הביטלס ברדיו בתחילת שנות ה־80 היתה המגה־מיקס "כוכבים על 45" שמיקסס בקצב בוני־אמי את שירי הביטלס למחרוזת אחת. בדיעבד אני יודע להגיד שזו היתה אשפה מוזיקלית מביכה. אבל בזמן אמת קיבלתי ככה מנה דחוסה של שירי הביטלס ששיגרו אותי לחנות התקליטים לרכוש את כל אלבומיהם. "מעבר ליקום" יעשה דבר דומה.

ולא שאין בסרט רגעים של אכזבה, אבל הם מגיעים מנקודת המבט של מי שכבר שומע ביטלס 25 שנה ולא מוכן שמישהו אחר יגיש לו את הפרשנות שלו. הדבר הכי משונה הוא שב־1967 של הסרט הגיבורים אולי שרים ביטלס, אבל בעולם שלהם אין ביטלס. יש להם דמוי ג'ימי הנדריקס ודמויית ג'ניס ג'ופלין, אבל אין ג'ון לנון. הסרט מתרחש ב־1967 אבל באווירה הסכרינית שלו הוא נראה יותר כמו 1959. ויותר חמור: בגלל שהעלילה די נדושה היא לא פעם גורמת לשירי הביטלס להישמע די קיטשיים, או לפחות חד ממדיים. יופיים של השירים הוא בעושר האסוציאטיבי שלהם, שאפשר לגלגל אותו לכל מיני כיוונים, מהאבסטרקטי עד הקונקרטי. הפרשנויות של הבמאית ג'ולי טיימור ותסריטאיה לחלק מהשירים גורם להם להישמע בנאליים למדי. אבל, וזה הקסם המסתורי של המסע, איכשהו הערבוב של השירים והתמונות עובד. הסרט הזה משכר.

"היירספריי". מהסרט הראשון שלו כבמאי, "מארגנת החתונות", שמתי לב שלאדם שנקמן יש גרוב. סרטיו קאמפיים, נוצצים, תמיד גיי־פרנדלי, אבל יש בהם ממזריות שמצליחה לעבוד גם בחומרים שנראים לחלוטין בנאליים. בעודי מניע ראשי מצד אל צד בהנאה בצפייה ב"היירספריי", הרגשתי צורך להתנצל בפניו על שלא האמנתי שאיהנה בסרט. הוא עשה עבודה יפה להפליא: קודם כל בזכות השירים הסופר־פופיים, הקצביים והסוחפים שכתבו תומס מיהן ומרק שיימן, אבל בעיקר בזכות העובדה ששנקמן אחראי גם על הכוריאוגרפיה וגם על תנועות המצלמה. התוצאה קליידוסקופית להפליא. "היירספריי", כמו צמר גפן מתוק בלונה פארק, הוא פשוט כיף סוכרי דביק.

כמו צמר גפן מתוק. "היירספריי"

"היי סקול מיוזיקל". הסרט הזה, יש לומר, הוא כמעט פרודיה. אף אחד מגיבוריו לא נראה כמו בן נוער בשר ודם, ושחקניו נראים כאילו גולפו משעווה. מגוון הרגשות ושלל הקונפליקטים נראים כאילו נשלפו מטלנובלה ממוצעת. אבל גם קני אורטגה מבין על איזה צד מרוח הגרוב שלו, ובכל פעם שהסרט עוצר לאתנחתה מוזיקלית הוא דווקא מתעורר לחיים. אלא שיש לשים לב: את "היי סקול מיוזיקל" יש לראות לפני "מעבר ליקום". אני בספק אם נער או נערה ימשיכו להתעניין בבאבל־גאם המוזיקלי הזה אחרי שייחשפו לעולם המוזיקלי והטקסטואלי העשיר של הביטלס.

אורחים

שימו לב לבונו (בתמונה) המגלם באופן מוצלח למדי את דוקטור רוברטס. שימו לב לג'ו קוקר המופיע לרגע, ואף שר, כקבצן למרגלות דרגנוע בשים "Get Back". שימו לב לגרסה של ג'ימי פייג' ל"יום בחיים". ושימו לב לגרסה של אוון רייצ'ל ווד ל"If I Fell" שהוקלטה על הסט עצמו, ולא דובבה לגרסה שהוקלטה באולפן.