פורנו במחנה הריכוז

מעטים בין בני הדור הצעיר יודעים היום מה זה "סטאלג", אבל הסטאלגים, ז'אנר של ספרות ישראלית זולה בעלת שורשים אמריקאיים שפרח כאן בשנות ה-60, היו לעולם הספרות של השנים ההן מה שהקסטות בתחנה המרכזית היו לעולם המוזיקה של העשורים אחר כך.

עלילות הספרים הללו התרחשו בדרך כלל במחנות שבויים והציגו על פי רוב עלילה קבועה: שבוי, לרוב אמריקאי, לעתים יהודי, נכלא במחנה ריכוז נאצי הנשלט באופן כלשהו על ידי נשים שמתעללות בו. העלילות לבשו אופי מיני של ספרי זימה, אך נכתבו בשפה מליצית, כאילו מתורגמת, בידי מחברים ישראליים שהשתמשו בשמות בדויים בעלי צליל זר. האפיזודה הזו, של התלהבות גורפת מספרות פורנו לייט בכיכוב האויב הכי אכזר של העם היהודי, נעלמה לחלוטין בתום העשור והיום נדחקה לשולי שוליה של התודעה התרבותית. מי היה מעז היום לחשוב על כתיבת סטאלג, שלא לומר פרסומו.

סטאלגים. מי היה מעיז לכתוב אותם היום? (עטיפות ספרים)

סרטו של ארי ליבסקר, "סטאלגים", שיוקרן מחר (ש') בסינמטק תל אביב ויפתח את רצועות הסרטים הדוקומנטריים של יס בסוף החודש, ממפה את התופעה ואת הקשר שלה לשואה. מאז הוקרן הסרט לראשונה בפסטיבל הסרטים בירושלים הוא הצמיח לא מעט עניין. ואין פלא, הסטאלגים מעוררים את ההנאה שבתדהמה והעונג שבזעזוע. הקשר הבדיוני בין אסירי המחנות, מזי הרעב, ומוכי הקור והמחלות לבין סקס היה קלוש, אבל בספרים האלה הוא קיבל ברק של תענוג אסור, נקמה וטוויסט סאדו מאזוכיסטי.

לדעת ארי ליבסקר, להיעלמות הספרים הללו יש שתי סיבות מיידיות. הראשונה, פרוזאית יותר, היא הצפת השוק על ידי עזרא נרקיס, המו"ל ששלט בנישה. "נרקיס הציף את השוק מסיבה מסחרית, כדי להילחם במתחרים. כלומר, 'תמות נפשי עם פלישתים בסטאלגים'", הוא מסביר. "בהתחלה הספרים עברו מיד ליד בין ילדים. היו סוחרים בדפים מתוך הסטלאגים בבתי ספר, אבל אז הגיעו ספרים אחרים לאלה שחיפשו ממה להתגרות".

הסיבה השנייה לפי ליבסקר היא השינוי שעברה התודעה הציבורית בישראל אחרי משפט אייכמן. את מנת הזוועות שלו קיבל עם ישראל בעדויות מהמשפט. אחריהן, נראה היה שקריאה בסטאלגים היא עוול לניצולים שהפכו פתאום מוכרים כל כך. "באו לבעל הקיוסק ושאלו אותו 'מה אתה מוכר את הזוועה הזאת?'" מסביר ליבסקר. "פתאום היתה תחושה שזה לא לגיטימי ולא בסדר. נרקיס הוציא מיד אחרי המשפט ספר וריאציה על 'הייתי כלבתו של קולונל שולץ' שנקרא 'כלבתו של קולונל שולץ', שהיתה בו כלבה והיה בו קולונל אבל לא היה בו מין".

איך התייחסו לניצולים?

הסוציולוג עוז אלמוג כותב על הסטאלגים בספרו "פרידה משרוליק", שם הוא מאבחן אותם כתופעה אזוטרית שהיתה אחד מציוני הדרך של המיניות הישראלית. ואכן, דומה שספרי הכיס סייעו להתרחק מהמיתוס הנוקשה של הצבר חסר המיניות, ולראייה, כותבי הספרים היו ישראלים, אבל הם כתבו אותם בסגנון פסאבדו מתורגם, כדי להרחיק אותם במידת האפשר מהקנון, מהחגיגיות ומהלובן שבהם נצבעה אז הספרות המקומית.

בסרט חושף ליבסקר את האנשים שעמדו מאחורי הסטאלגים - הכותבים, המו"לים והמעריצים - איש מהם אינו מתבייש בעבר, אלא להפך. ואכן, מה שהודחק ונמחק המשיך להתקיים גם מתחת לפני השטח. "השילוב בין שואה לפורנוגרפיה בהחלט עבר לאזורים אחרים", אומר ליבסקר. "כותרות שהופיעו בעיתון 'בול'' בשנות ה-70 כמו: 'היהודייה שהתפשטה בגרמניה ושכבה עם גרמנים' המשיכו את המסורת הסטלאגית. בשנות ה-80 הגיעו הסרטים הפורנוגרפיים, סרטי הווידאו, הסרטים בערוצים הגרמניים. הגרמני מהשואה והגרמני מהסרטים האלה הוא עבורנו אותו גרמני. שניהם אומרים 'אכטונג אכטונג'. לגרמניות נותר הדימוי של קלות להשגה - הגרמנייה הנימפונית. וכמובן, שהרוע תמיד מושך".

הרוע תמיד מושך (עטיפת סטאלג)

פרופסור שלמה זנד מאוניברסיטת תל אביב קרא בעצמו סטלאגים בהיותו נער. "אפילו גנבתי ספר כזה מקיוסק, מתוך צימאון מיני", הוא אומר. "היתה יצריות גברית שאמצעי התקשורת לא סיפקו. העולם הציוני היה פוריטני במיוחד וזו היתה ספרות של מתחת למדף, הספרים הללו צצו ערב המהפיכה המינית של סוף שנות ה-60 בארץ".

לדבריו, החיבור המיני בין נאצים לקורבנות לא נעלם, תפיסת השואה היא שהשתנתה. "הנוכחות של השואה במרחב הציבורי היתה אז נורא חלשה ואני, שהייתי ילד בשנים האלה, ידעתי שקפצתי ישר מהתנ"ך לפלמ"ח, ולא מהגולה לשואה", הוא אומר. "לא דיברו, כי הדימוי היה שמי שניצל עשה זאת על חשבון אחרים. אלה ששרדו שם נחשבו לאלה שגנבו והיו כוחניים. הגרמנים הפכו את יושבי המחנות לחיות אדם והפן הזה, שמוסתר היום, היה בשנות ה-50 מאוד פופולרי, בהגזמה, ומכאן נבעו הספרים. זה הקביל ליחס הכללי, המפקפק כלפי הניצולים".

"אומרים שהמפנה הגדול הוא משפט אייכמן ואני לא מקבל את זה", מוסיף זנד. "זו נקודת ציון חשובה, אבל אני חושב שהזמנת השואה לתוך התרבות הציבורית, גם בארץ וגם בעולם, קרתה אחרי 1967. ניצחון הבזק של ישראל ב-67' יצר גאווה בישראל ובעולם. כשהיהודים מנצחים וחזקים, אז אפשר להתחיל לספר איך גם היינו קורבן. מאז אנחנו גם כובשים עם שלם כבר 40 שנה ואנחנו חייבים להרבות ולספר שאנחנו הקורבן הנצחי, שאי אפשר להתחרות בנו בקורבנות. צריך לזכור, שהשואה גם לא נכנסה לפני שנות ה-70 לתוכניות הלימודים".

הכל התחיל בק.צטניק

בחיפוש אחר הסברים לתופעת הסטאלגים מגיע ליבסקר בסרט לכתביו של ק.צטניק שראו אור כבר בשנות ה-50. בניגוד לסטאלגים, ספריו של ק.צטניק התקבעו בקנון של ספרות השואה והם נלמדים עד היום בבתי הספר כחלק מתוכנית הלימודים של משרד החינוך, אף שברור כמעט לחלוטין כי התיאורים המובאים בהם היו פרי דמיונו הקודח של הסופר. בלוק 24 באושוויץ, הוא בלוק הזונות היהודיות המופיע בספר "בית הבובות", למשל, לא היה ולא נברא. כך גם תיאורי הקניבליזם והאונס שמופיעים ב"קראו לו פיפל". 

"הקטע הכי מטורף הוא שאת הסטאלגים הוקיעו ואת ק.צטניק לא", אומר ליבסקר. "כששאלתי אנשים מדוע הם לא ביקרו את ק.צטניק, הם ענו 'למי היה כוח'. רק עכשיו התעוררו".

פרופסור דן מירון, שמופיע בסרט, היה הראשון שהצביע על המאפיינים הפורנוגרפיים בספריו של ק.צטניק בשנות ה-90. הסופרת והמתרגמת רות בונדי, ניצולת שואה, מדברת בסרט על הנזק שעשו הספרים האלה לאופן שבו נתפסו הניצולים בשנים ההן. "לא דיברתי נגדו כי לא דיברתי שנים על השואה",

היא אומרת. "הוא הפך לדמות מקודשת שלא נוגעים בה, אבל זו ספרות שואה צהובה ואני לא חושבת שמישהו בחו"ל מתייחס אליה ברצינות. הוא נכנס לתוכנית הלימודים כי הוא היה אחד מהרומנים הראשונים על השואה. אני יכולה להבין למה 'יומנה של אנה פרנק' נכנס לתוכנית הלימודים, אני מבינה למה מלמדים את אפלפלד, והרי אי אפשר בכלל להשוות בינו לבין ק.צטניק, או בין ק.צטניק לאידה פינק ולפרימו לוי".

"עד היום יש לנו משיכה לרשע, לקסם של הכוח", אומר פרופסור זנד. "אנחנו יודעים שבחלק גדול מהמשחק המיני יש כוחניות, לכן הסטאלגים קיבלו במות אחרות. הסיבה היא יותר היסטורית, אקזסטנציאליסטית. בכל תקופה הקשר בין מין לכוח מקבל ביטויים אחרים. זו הסיבה שביוגרפיות של דיקטטורים כל כך פופולריות כאן. משיכה לרוע אבל בהקשר של רוע שגדול יותר מהרוע שלנו.

"פוקו אמר בזמנו, בתגובה לתופעה הזאת, שהוא לא מבין איך חיברו בין הנאצים, שהיו פקידים אפורים, לסקס. הוא היה אחד התיאוריטיקנים הבולטים שחיברו בנועזות בין כוח ומין והוא הטעה אותנו ואת עצמו כשאמר מה שאמר, אולי מפני שהוא נבהל מהנגזרת הזאת מהתיאוריה שלו. הרי אייכמן היה מאהב גדול. היתה לו מאהבת יהודייה שלא רצתה להסגיר אותו אחרי 1945. לא כולם היו כאלה, אבל הנה הדוגמה הטיפוסית ביותר למישהו שנראה במשפט שלו כזה עלוב ומכוער ואהב נורא נשים. אז לנאציזם היו הרבה מאוד פרברסיות ברמות שונות ויוצרים שונים יודעים לנצל את זה, ועד היום מנצלים את זה. לא סתם השימוש בבגדי עור בפורנוגרפיה סאדומאזוכיסטית מזכיר את מעילי העור של האס.אס".