בלי לערב ילדים: משברים זוגיים במשפחה

כשאורנה ועדי (השמות בדויים) הגיעו לטיפול משפחתי אצל הפסיכולוג חיים עמית, לא נראתה כל בעיה מיוחדת ביחסים ביניהם. מטרת הטיפול, מבחינתם, הייתה למצוא פתרון להרטבת הלילה של בתם בת החמש, ולשם כך היו מוכנים לעשות כל מאמץ. הם הופיעו לפגישות בזמן, וישמו את המלצות המטפל בזו אחר זו. אבל הבעיה לא נעלמה.

כשהמטפל ביקש לברר אל מי ניגשת הילדה כשהיא מתעוררת רטובה, ההורים השפילו את עיניהם. אחרי דקות ארוכות ענתה אורנה: "אליי‭...‬ כי אני ישנה קרוב אליה‭."‬ "איפה‭,"?‬ ביקש חיים עמית לדעת. "בסלון‭,"‬ הודתה במבוכה ובעלה נרתם להסביר: "אנחנו לא ישנים יחד יותר משנה, אורנה חוששת שאנסה לקיים איתה יחסי מין, ולכן היא מעדיפה לישון לבד בסלון‭."‬ כשהמטפל ביקש לדעת אם עשו משהו בעניין, הוא נהדף. "זה כואב מדי וקשה מדי‭,"‬ אמרה אורנה, "ברגע שאנחנו מתחילים לדבר על זה, אנחנו מיד רבים. אז למדנו להימנע מלגעת בזה, אנחנו מעדיפים להתמסר לטיפול בילדה‭."‬

הסיפור הזוגי של אורנה ועדי הוא דוגמה מובהקת לתופעה מוכרת, אם כי לא מדוברת, במשפחות: שימוש בילד כ"שעיר לעזאזל‭."‬ במקום לטפל בקונפליקט ביניהם, הם הופכים את הילד לבעיה המשפחתית - והיא מאחדת ביניהם מחדש.

"ההורים אינם מודעים לכך שהם הופכים את הילד ל'בעייתי‭,'‬ הם משוכנעים שהוא באמת כזה. הם טרודים כל הזמן בחינוך שלו, לא בהכרח בהצלחה, וכך מוסחת תשומת הלב מהבעיה שלהם‭,"‬ מסביר חיים עמית, מחבר הספר "הורים כבני אדם‭."‬ "הטיפול בילדה המרטיבה, לדוגמה, נתן לאורנה ועדי לגיטימציה להימנע מלהיות ביחד. קרבתה הפיזית של האם אליה לא הביאה להפסקת ההרטבה, אלא רק החריפה אותה. וכך, במקום לכעוס אחד על השני, התסכול הופנה ל'בעיה של הילדה‭,'‬ והקונפליקט ביניהם נשאר לא מטופל‭."‬

ילד הופך ל"שעיר לעזאזל" במשפחתו כי הוא מטרה נוחה. פעמים רבות הוא מעורר בושה בשל חריגות כלשהי, או שקשה לסבול אותו בשל תכונה מסוימת, כמו סגירות, רשלנות או היעדר צייתנות. כבר בשלב מוקדם ישמע ילד כזה משפטי תוכחה כמו "תראה מה עשית" או "למה אתה אף פעם לא עושה דברים כמו שצריך‭."‬ הילד, הסופג כל הזמן הערות שליליות, עלול להרגיש באופן טבעי פגוע וזנוח, לפתח דימוי עצמי שלילי, ולצבור במשך הזמן אשמה וכעסים רבים אותם הוא עשוי לפרוק בדרכים לא מקובלות. משנה לשנה התנהגותו עלולה להידרדר והוא יצדיק יותר ויותר את התווית שהוריו, ולעתים גם שאר בני משפחתו, שמו עליו. הוריו אולי לא היו מודעים לכך שהם יצרו טראבל־מייקר, אבל הצרות שלו כנראה ימשיכו ללוות אותם כל חייהם.

ה"מציל" מאינטימיות

אריה טבעון, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי ומפתח שיטת "הסמכות ההורית‭,"‬ מעיד מניסיונו כי לעבר "השעיר לעזאזל" מפנים ההורים לעתים משפטים שבסתר לבם הם חושבים אחד על השני. "ההורה עשוי להאשים את הילד ולומר לו 'אתה לא מקשיב לי‭,'‬ 'אתה עקשן‭,'‬ 'אתה לא מתייחס אליי‭,'‬ בלי להבין שאלה תחושות שיש לו בעצם כלפי בן זוגו, שלא נמצא לצדו כשהוא צריך‭."‬ 

כאשר הילד הוא "שעיר לעזאזל‭,"‬ ההורים מסמנים אותו כ"דמות הרעה‭,"‬ ושומרים את עצמם כ"טובים‭."‬ שיווי משקל אחר בין "טוב" ל"רע" נוצר כאשר אחד ההורים הופך את הילד ל"מושיע" או ל"בעל ברית" שלו, וכך חובר איתו לקואליציה נגד ההורה השני, שנתפס כ"אויב‭."‬ טבעון מספר על משפחה שהייתה בטיפולו, שבה הפגין האב יחס ביקורתי, לעתים משפיל, כלפי האם, השתיק אותה בכל הזדמנות ו"גרם לה להרגיש אפס‭."‬ האב, קצין צה"ל, הכיר את אשתו כששירתה תחת פיקודו. את ההערצה שהייתה לה כלפיו בזמן היכרותם הוא ביקש להנציח גם לאחר נישואיהם.

במשך השנים האישה פיתחה מרירות גדולה כלפי בעלה, אך במקום לבטא את כעסה בגלוי גייסה לצדה את בנה בן ה־‭.17‬ בשנה שקדמה לתחילת הטיפול הפסיק הנער לדבר עם אביו ואף ברח מהבית. "הוא צודק‭,"‬ הזדהתה האם עם בנה שלחם את מלחמתה. האב, מצדו, האשים אותה ב"הפקרות‭."‬ בטיפול פנה הנער, ללא חשש, להוריו והבהיר: "אם תפתרו את הבעיה ביניכם, תראו שהכול יסתדר‭."‬ כשהאב הביע התנגדות למרד, תקף אותו הבן ואמר לו: "מה אתה חושב, שאתה בצבא פה? אנחנו לא החיילים שלך‭."‬ למרות החוויה הבלתי נסבלת של הפגיעה בכבודו, השתכנע האב להוציא את הבן מהתמונה ולהתמקד בטיפול בבעיות עם אשתו. ככל הידוע לטבעון, הזוג ביחד עד היום.

תפקיד מסוג אחר שאליו מגויס לעתים קרובות אחד הילדים במשפחה, הוא זה של הדואג, הקשוב והמטפל בהורה. "אותו ילד רגיש וערני‭,"‬ כותבת הפסיכואנליטיקאית האמריקאית אליס מילר בספרה "הדרמה של הילד המחונן‭,"‬ "מקדים מאוד לקלוט את מה שהוריו מבקשים ממנו, נענה להם, מתאים את עצמו לדרישותיהם ומוותר על צרכיו שלו. הוא חש, באופן תת־הכרתי, שהוריו אינם אוהבים אותו בזכות עצמו, אלא כממלא אחר ציפיותיהם‭."‬ לדברי המטפל המשפחתי חיים עמית, "זה עשוי להיות אב שמפנה כלפי בתו ציפיות שלא התממשו אצל אשתו, כמו ציפייה שתעריץ אותו או שתפנק אותו. וזו עשויה להיות במקרים רבים אם שלא מסופקת מבן זוגה שנעדר מהבית, ולא נענה לצרכיה גם כשהוא נמצא. היא זקוקה לכך שיק־ שיבו לה ויהיו רגשיים כלפיה, ואם יש בסביבה בן או בת אמפתיים, היא רותמת אותם למענה.

"לא צריך להיות לא נורמלי כדי לחצות את הגבולות בין ההורים לילדים. זה מתחיל בכך שההורה בא הביתה ולא יכול להעלים מהילד את העובדה שהוא עצוב והיה לו יום קשה. זה נמשך בכך שההורה מספר שהיה לו ריב עם ההורה השני ולכן קצת קשה לו, וזה עלול להיגמר בכך שמשתפים את הילד בתלונות על חוסר תמיכה מצד בן הזוג, בחשדות לבגידה ובאיומי גירושים. מבחינת ההורה, זו מעין פשרה שבאמצעותה הוא ממשיך בנישואים בלי להתמודד עם הקשיים עם בן זוגו. מבחינת הילד, מדובר פעמים רבות בדינמיקה שנכפית עליו וגורמת לו להיות פנוי פחות ללימודים ולחברים ובעיקר להתפתחות שלו. האנרגיה שלו פשוט תפוסה במקום שלא תואם את בני גילו".

‬פגיעה בזהות העצמית

אותם ילדים, שכהגדרת כמה מומחים, היו "נשואים מבחינת פסיכולוגית" להוריהם, מגיעים פעמים רבות לטיפול רק בבגרותם. אחת המטופלות של טבעון סיפרה לו כי אמה מינתה אותה מגיל צעיר לחוקרת פרטית שבולשת אחר אביה. כשהאב נסע לעשות סקי עם ילדיו באירופה, היא ביקשה שתדווח לה מדי ערב עם מי הוא מסתובב. הבת נאלצה לספר לה, בעל כורחה, על כך שהאב לא ישן כל לילה במלון. בכך הפכה אותה האם לשותפה חסרת־אונים לניסיונות להוכיח שהוא בוגד בה. ההורים התגרשו בסופו של דבר והילדה גדלה להיות אישה הנושאת עמה מטען כבד של אשמה וחוסר אמון בגברים.

משולשים משפחתיים מעוררים תחושה מזויפת של קשר וביטחון, אך במחיר כבד של פגיעה בזהות העצמית של הילד. ד"ר ד"ר קנת אדמס מפרט בספרו "הורים שהופכים את ילדיהם לפרטנרים את התוצאות בטווח הארוך: קשרי אהבה-שנאה, ריחוק רגשי מבן הזוג, תחושות חוסר ערך ובלבול, חיפוש אינסופי אחר הקשר המתאים, קושי להתחייב, חרטה על מערכות יחסים קודמות וקשיים בתפקוד המיני.

טבעון רואה בקליניקה שלו יותר ויותר חיילים וצעירים אחרי צבא שעדיין מתקשים להיפרד מהמשולש הכובל שבו כלאו אותם הוריהם. "האני האמיתי שלהם (עולמם הרגשי) מסתגר במרתפי בית הזכוכית שבו נגזר עליהם לחיות‭,"‬ כותבת הפסיכואנליטיקאית אליס מילר. "על־פי־רוב נמשך הדבר עד לתקופת ההתבגרות שלהם, או עד בואם לאנליזה, ולפעמים עד שהם הופכים להיות הורים בעצמם‭."‬ מילר ניהלה במשך עשרות שנים מאבק חברתי מתוקשר נגד הניצול הרגשי של ילדים בידי הוריהם. היא האמינה כי ניתן למנוע את הניצול הזה ואת תוצאותיו ההרסניות על־ידי מתן מידע להורים. מילר אפילו פנתה לאפיפיור, אולם הוא, ממש כמו ההורים עצמם, סירב לשמוע אותה. וממש כמו שהיא התריעה, אותם ילדים שנתנו מענה לחסכים של הוריהם, מעבירים את ה"ירושה" לדור הבא, ועושים זאת בעצמם לילדים שלהם.

• הכותב הוא פסיכולוג. הכתבה המלאה פורסמה לראשונה בעיתון "לאשה"