בובה פראית

הם שעירים, מצחיקים, נטולי מעצורים, לא מכירים את המושג פוליטיקלי קורקט, ואם לא בא לכם להיות האחרונים בסביבה שיזמזמו את מה שיש להם לומר, כדאי מאוד שתקפצו לחממת הגידול שלהם באבניו Q.

ינאי ובר נתן. יש גם הומור עצמי (מקסים ריידר)

המחזמר המוטרף הזה, שהגיע לארץ בייבוא אישי של הבמאי משה קפטן והמפיק יריב יפת, הוא בדיוק מה שאדם צריך בסוף יום עבודה מתיש, אחרי הפקקים, הבייביסיטר שכמעט והבריזה וההורים שהתבייתו לכם בסלון. הבובות השעירות של "אבניו Q" מביאות את המציאות ישר לפרצוף, מתפשטות מהצביעות היומיומית שמקיפה אותנו ומשתעשעות על חשבון הסטריאוטיפים שכולנו חוטאים בהם.

חגיגה פרועה על הבמה (צילום: איתמר אהרוני)

אלה שמרגישים פחות נוח עם "המילים הלא נאמרות", אותן אלה שכולנו חושבים אבל לא מעיזים לומר, אולי ימצאו עצמם מובכים לפרקים. השאר, ללא כל ספק, ייהנו. יש משהו חדשני, מרענן וחצוף בהפקה המוזיקלית המקורית הזו שלשם שינוי אינה מבוססת על סרט או ספר.

בלתי נשלט

אבניו Q היא חיה משונה, שנונה ומלאת חן שאי אפשר שלא להתאהב בה או

לנהוג בה, כמו בילד מבריק אבל פרוע, בסלחנות. אפשר לתהות על פתיחת ההפקה בסרטון אנימציה בינוני שמוקרן על שני מסכי פלזמה שמקצה האולם נראים מיקרוסקופיים, אפשר להתווכח עם השורה שטוענת שבכל אחד מאתנו חבוי היטלר קטן, אבל נראה אתכם מכווצים גבות על "קטנות" שכאלה, ומנסים לעצור את פרצי הצחוק הבלתי נשלטים באשמת המסיבה הפרועה שמתרחשת על הבמה.

אז נכון, דאון-טאון מנהטן זה לא בדיוק תל אביב, ולמרות זאת החיים בבלוק המגורים בשכונה הכי פחות נחשבת בעיר לא ממש זרים. העיבוד הישראלי של אלי ביז'אווי, שכולל אזכורים מעולם התוכן המקומי, ומיכל ינאי, שלא מפסיקה להפתיע בתפקיד עצמה, עושים את המחזמר שנולד כמחווה לסדרת הטלוויזיה האמריקנית הבלתי נשכחת "רחוב סומסום", לאורח נגיש, מוכר ובר אימוץ.

בשביל להסביר את ההצלחה אין צורך לנפנף בפרס הטוני בו זכתה ההפקה האמריקנית של רוברט לופז, ג'ף מרקס וג'ף וויטי ב-2004, והגרסה הישראלית אינה נופלת ממנה. היא צעירה, אנרגטית ומשובצת בהברקות ובקאסט מנצח. בולטים במיוחד טלי אורן שמצליחה להפוך את קייטיפלצת ואת לוסי הנוצצת לבובות הכי אנושיות בסביבה בזכות מימיקה, אינטונציות ויכולות ווקאליות שלא מפסיקות להפתיע, ורועי בר נתן בתפקיד כפול שהוא עושה ממנו מטעמים.

עידן אלתרמן ומיכל מוכתר הם ביחד זוג דובילולואים שהופכים את הנגטיב

האולטימטיבי של דוביי אכפת לי לממתק, וניקי גולדשטיין הוא טרקיפלצת, המפלצת השעירה וחובבת הפורנו הכי מגניבה באזור.

למעט בעיות מסוימות של דיקציה שהעלימו אי אילו פאנצ'ים, העבודה המשותפת של השחקנים על הבמה והנגנים מאחורי הקלעים היא מהמוצלחות יותר במסגרת ההפקות המוזיקליות שעלו עד כה על הבמה בארץ, ואת זה צריך לזקוף לזכות המנהל המוזיקלי של ההפקה, טל בלכרוביץ'. בקיצור, בובה של הצגה.