עד היום אני שרלילה, שרלילה בלב
כשאני פוגשת חבר'ה מהתיכון, אני חוששת שזה מה שהם רואים בי. כשאני יוצאת עם מישהו חדש, אני פוחדת שיש לנו מכרים משותפים, שיספרו לו על עברי האפל. כל תעודות ההצטיינות שאספתי במשך השנים הן שריון מגן מפני כל האשמה שרק תבוא
עד גיל 16 הייתי ילדה טובה גבעתיים. בקושי התנשקתי. ככה זה כשגדלים עם שלוש אחיות. לא מכירים בנים, פשוט לא יודעים איך להתמודד עם החיה הזו. ובחודש אחד, בגיל 16, הכל קרה. הברזלים שהסתירו את החיוך משך שנתיים הוסרו, החזה שעד אז הלך ברוורס החליט סוף סוף להעביר הילוך או שניים קדימה, ובפעם הראשונה בחיי מישהו פלירטט איתי. אז מה אם הוא לא היה ממש יפה או חכם? אז מה אם הוא היה חברו הטוב ביותר של הנער אליו כמהתי? בפעם הראשונה בחיי הייתי נחשקת ומישהו רצה ממני משהו מעבר לשיעורים בספרות או סיכומים בהיסטוריה.
טוהר (כבר אז היו הורים פלצניים) הגיע לביתי ולחדרי, ושילוב של התרגשות, סקרנות, חרמנות ואי-ידיעה להגיד לא - בעיה שפולניה שכמוני סובלת ממנה עד היום - הובילו אותי לרדת בפעם הראשונה בחיי לבחור שבקושי הכרתי.
המשכתי לשחק את המשחק
12 שעות מאוחר יותר כבר ידעה רוב השיכבה על פתיחותי המינית. בחודשים הבאים, המשכתי לשחק את המשחק, אני כבר שרלילה, את הנזק אי אפשר לתקן. כשהבנתי
שאנשים שהיו בעבר חבריי הטובים ביותר מדברים עלי מאחורי גבי, כמעט נשברתי, אבל רק כמעט. נקודת השבירה הגיעה כשבטיול השנתי, כשישבתי לתומי עם מי שחשבתי שהוא חברי הטוב ביותר בחדר שמחוצה לו ארבו כעשרה אנשים, בתקווה לשמוע קולות מפלילים. מאוחר יותר התברר לי שכשנשאל מה קרה הוא סיפר, או לפחות לא הכחיש, שמועות שקריות.
מאותו רגע ניתקתי קשרים. את שארית התיכון ביליתי בציפייה לגיוס. ננעלתי בבית, מה שלא הותיר לי ברירה אלא ללמוד, וסיימתי את התיכון בהצטיינות.
הצבא היה נקודת מפנה בחיי. אולי אילו הייתי משרתת בבסיס מעורב הייתי מועדת שוב לאותם דפוסי התנהגות, אבל למזלי, כוח עליון כיוון אותי ליחידה לנשים בלבד, ומה שבמסדר הדמעות נראה לי כסוף העולם, סימל עבורי התחלה חדשה. בצבא החזרתי לעצמי לאט לאט את האמון בבני האדם.
כל זאת אינה אלא הקדמה, שכן מהו סרט בנות טוב ללא מהפך דרמטי? באוניברסיטה קיבלתי הזדמנות להתחיל מחדש, ולא סתם, כי אם לראות בפעולה את הביטוי "כל כלב בא יומו". לא זו בלבד שרכשתי חברים חדשים רבים שנראה היה כי שאיפתם היחידה היא להכיר לי את אחיהם או חבריהם הטובים, אלא גם כמה מאלה שהיו התלמידים המקובלים בתיכון בו למדתי מצאו עצמם נתונים לחסדיי להזמנתם לשבת בשולחני בקפיטריה, או למסיבות השוות בבתיהם של חבריי החדשים.
ואני, שלא מאמינה בנטירת טינה (זה עושה קמטוטים), עשיתי את מירב המאמצים לדאוג להם מבחינה חברתית, אבל הכל בבחינת "כבדהו וחשדהו". כי עד היום, אני שרלילה. שרלילה בלב. בכל פעם שאני פוגשת מכרים מהתיכון, אני חוששת שזה מה שהם רואים. בכל פעם שאני יוצאת עם מישהו, אני חרדה מהרגע שבו יתברר שיש לנו מכרים משותפים שיספרו לו על עברי האפל. כל תעודות ההצטיינות שאספתי במשך השנים הן שריון מגן מפני כל האשמה שרק תבוא.
האם אני רוצה שתרחמו עלי?
האם אני מתחרטת? לא. בגיל 16 הנחתה אותי סקרנות מינית. מי שבוחר לשפוט אותי על השטויות שעשיתי באותה תקופה הוא אידיוט. בגיל 16 גם ניתנה לי הזדמנות שלרבים מכם לא ניתנה מעולם – לברור חברים. את כל מי ששאל אותי מה באמת קרה, או ששאל את חברי מה באמת קרה, העפתי לכל הרוחות. נשארתי עם ארבע חברות בלבד, שלא העזו להעלות את הנושא עד כשבע שנים לאחר סיום הלימודים.
האם אני רוצה שתרחמו עלי? לא. אני רוצה לראות מכרים מהתיכון ולהיות מסוגלת לדבר איתם בלי לגמגם ובלי להרגיש שאני חייבת לנופף בהישגיי. אני רוצה להיות מסוגלת ללכת לישון בלי שזו תהיה המחשבה האחרונה איתה אני נרדמת.
וטוהר - אני רוצה בחזרה את 20,000 השקלים שהוצאתי על טיפול פסיכולוגי. אני מבטיחה לך שאם אכנס עם הסכום האמור לחנות בכיכר המדינה, אני אסלח אפילו לך.
לפנייה לכתב/ת 
