ותלמוד תורה כנגד כולם?

באחרונה יצא לי לבקר במוסד חינוכי דתי. במהלך הנסיעה, בכל צומת שעברתי בדרך היתה הפגנה של מורים בעד השביתה, עם שלטים, צעקות כו'. אולם, ברגע שדרכה כף רגלי בבית הספר, כאילו לא היה זכר לשביתה זו – כאילו נכנסתי למציאות אחרת, ממש עסקים כרגיל.

אז אמנם באותו מוסד שייכים רוב המורים, במקרה, דווקא להסתדרות המורים ולא לארגון השובת, אך כנראה שעליתי על תופעה די מאפיינת. מתברר כי יו"ר ארגון המורים, רן ארז, פנה אל הנהגת הישיבות התיכוניות והאולפנות, בבקשה להצטרפות פעילה בשביתה. אמנם יש מסורת מסויימת לפיה הישיבות לא שובתות, אבל הפעם זה שונה, כך ביקש ארז לטעון. הפעם עתיד החינוך עומד על הפרק, וזהו מאבק של "להיות או לחדול". עם זאת, גם הפעם השורה התחתונה של ההתדיינות היתה הודעה מטעם הנהגת הישיבות והאולפנות בסגנון "בקשתך נדונה ונדחתה" - הבנו את החשיבות, ובאמת שיהיה בהצלחה, אבל גם הפעם, אנחנו לא מצטרפים (והכוונה היא רק לחברים בארגון המורים כמובן), שכן לימוד תורה הוא ערך חשוב מדי, ולא נבטלו מפני שביתת ארגון המורים.

גם אם נקבל את הטיעון שלא מבטלים תורה עבור שום ערך אחר (ובואו נהיה כנים, בלי להעליב אף אחד, זה לא ממש ביטול של תלמידי חכמים, עוקרי הרים וטוחנם זה בזה, אלא לימוד מפוהק משהו של תלמידי תיכון...), הרי שעדיין ניתן היה למצוא פתרונות יצירתיים על מנת לתמוך מצד אחד בשביתה, ומצד שני לא לפגוע בלימוד התורה - למשל, לבטל את כל לימודי החול ולקיים רק לימודי קודש במתכונת מצומצמת. אבל בינתיים, ברוב מוסדות החינוך הללו המונח "ביטול תורה" גורם לכך שבפועל, העניינים מתנהלים כמעט כרגיל.

אבל בכלל, הרי לא חייבים לקבל את הטיעון הזה כפשוטו. האם אין ערכים חינוכיים שעומדים אל מול תלמוד התורה? ניתן היה לחשוב שאולי הנהגת הישיבות והאולפנות גורסת שלא, ושהמדובר בערך מוחלט וטוטאלי, אילולא הזיכרון הקולקטיבי היה לוקח אותנו שנתיים אחורה לתקופת ההתנתקות.

בתקופה זו כמעט לא היתה הפגנה נגד ההתנתקות שלא היתה מורכבת בעיקר מתלמידי ישיבות תיכוניות ואולפנות, ובחלק ממוסדות אלה אף בוטלו הלימודים כליל וכל התלמידים והתלמידות יצאו להפגין באופן מאורגן. כאשר נשמעה הטענה כי לא ראוי לבטל תורה על מנת להפגין, יישרו כמעט כל אנשי החינוך הרלבנטיים קו עם הטענה כי חינוך אינו רק לימוד בתוך הכיתות, וכי יש לחנך את הנוער למעורבות אקטיבית, על ידי דוגמא אישית, על אף שבפועל ייתכן ונגרם ביטול תורה. מעין "עת לעשות לה' הפרו תורתך" שכזה.

מתוך כך אני מבינה שיש ערכים מסויימים שכן עומדים אל מול חובת לימוד התורה, אבל כנראה ששביתת המורים אינה מייצגת אף לא אחד מהם: לא קולגיאליות, לא ערבות הדדית, לא מאבק כולל למען שיפור איכות החינוך הציבורי בארץ, לא שיפור תנאי המורים באופן שישקף את המעמד האמיתי שראוי שיהיה להם בחברה, ואפילו לא הכרת הטוב וסולידריות עם ארגון שדואג לזכויות חבריו באופן יומיומי, ובימים אלה זקוק לתמיכתם. לא. כל הערכים הללו אינם חשובים דיים.

אל מול הערך של לימוד תורה עומד כנראה ערך אחד בלבד, ובו מתמצית האג'נדה של קובעי המדיניות - ארץ ישראל. מכל מאבק אחר - למען מסורבות גט, למען זכויות עובדי קבלן (שחלקם עובדים בבתי הספר עצמם) ועוד מאבקים חברתיים - המנהיגות מדירה את רגליה, ואגב כך גם את רגלי תלמידיה.

אז או שלימוד תורה הוא ערך מוחלט ולא מפרים אותו לעולם, או שיורדים מהעץ הצדקני והמוסרני ופשוט אומרים את האמת - לא מתאים לנו לשבות על זה. זה לא באג'נדה שלנו. אנחנו מעדיפים לשבת על הגדר, לא לשלם את מחיר המאבק, ולהנות מפרותיו לכשיסתיים. ועד שזה יקרה, עמדת הנהגת הישיבות והאולפנות נותנת משמעות חדשה וצינית במיוחד לביטוי "ותלמוד תורה כנגד כולם".