אשה מוכה: "בהדרגה איבדתי צלם אנוש"

"בהתחלה הוא סיקרן אותי באישיותו ובכשרונותיו, ותוך זמן קצר התחיל להרעיף עלי שפע של תשומת לב, ואמר שהוא נחוש בדעתו לעזור לי להיחלץ מהמשבר הנפשי שנקלעתי אליו עקב המלחמה. כמעט לא ישנתי במשך שנה, בשל ביעותים על חבריי שנפלו. פשוט פחדתי להירדם. הייתי שבר כלי, וממש שיוועתי לעזרה, והוא היה שם בשבילי. הוא עטף אותי באהבה, פינק אותי, התפעל ממני והעריץ אותי. זה החמיא לי מאוד ועזר לי קצת לצאת מהמשבר. הייתי כמו פרפר עם כנפיים שבורות, והוא היה האור, לא יכולתי להימנע מלהישבות בקסם הזה".

"בתוך חודשים ספורים, כשהוא כבר ידע במאה אחוז שאני שלו, הוא התחיל להשפיל אותי. זה התחיל בצורה של גידופים וקללות. הוא היה קורא לי 'מפגרת', 'זונה', 'רפת שכל' ו'חולת נפש'. בשלב הבא הוא קבע שאני חייבת לנתק לחלוטין את קשריי עם שתי חברותיי הטובות ביותר, ואיים שאם לא אעשה זאת הוא יעזוב אותי. התלבטתי בזה כמה ימים. המחשבה שהגבר המגונן הזה יעזוב אותי פשוט הבעיתה אותי, אז הסכמתי לתנאיו. לא יכולתי לדמיין את החיים בלעדיו. ואז הוא הידק את החבל יותר ויותר. השלב הבא היה להרחיק אותי ממך ומאבא ואמא, ומכל המשפחה. בשלב הזה כבר קיבלתי מיד את הדין". 

אז למה נשארת איתו בשלב הראשוני הזה? הרי אפילו עוד לא הייתם נשואים.

"כי פחדתי לחיות בלעדיו ובלי ההגנה והתמיכה שלו. ראיתי באיזשהו מקום בקנאות שלו אלי, בכך שהוא רוצה אותי רק לעצמו, משהו קצת חיובי. אני מודה שהחמיא לי שאני הכי חשובה לו בעולם. מהמילים הלא-יפות שהטיח בי נעלבתי נורא, זה הרג אותי, אבל תמיד הבלגתי. אפילו ביום בו הלכו לרבנות להירשם, והוא העליב אותי נורא, חשבתי לרדת מהאוטובוס ולעזוב אותו, אבל לא עמד בי הכוח".

"במשך השנים הוא הצר את צעדי יותר ויותר. זה היה תהליך הדרגתי, שבו הוא כל הזמן בדק את הגבולות איתי וכמה אני מוכנה לספוג. הוא הטיל עלי עוד ועוד איסורים והגבלות וחוקים מטורפים. למשל, אסור היה לי ללכת לעבוד, לבקר חברים, הייתי צריכה לבצע מטלות מסוימות על פי סדר קבוע ומטורף שהוא הכתיב, ואם לא עשיתי זאת, זכיתי למטח קללות. ההפחדות הפכו יומיומיות, ומדי פעם באו המכות. ואני שיתפתי עם זה פעולה. הסכמתי עם כל החמרה במצב ולא התנגדתי".

איך אשה בעלת אישיות כמוך, ועולם פנימי עשיר, כל כך משכילה ואינטליגנטית, השלימה עם מצב כזה. איך בכלל הסכמת לאבד את עצמך, את אישיותך, את ריבונותך?

"בתהליך הזה שכלל הפחדות, איומים בנטישה, עונשי שתיקה של ימים ארוכים, טרור נפשי וקללות, איבדתי בהדרגה את מעט צלם האנוש שלי, הפכתי לשבר כלי גרוע מזה שהייתי כשפגשתי אותו. הוא עשה כזאת עבודה יומיומית עלי, כמו שטיפת מוח, עד שהייתי בטוחה שאני באמת מפגרת, רפת שכל, משוגעת ורעה, כמו שהוא אמר כל הזמן. וזה לא שבילדותנו אמא או אבא העליבו אותי, זילזלו בי או קיללו אותי. את יודעת שאנחנו באות מבית אוהב וסבלני. אבל לא היה מצב מבחינתי לאבד את האיש הזה, והייתי מוכנה לשלם כל מחיר להישאר איתו, למרות שהוא שבר לי את הנפש".

"חד משמעית כן. קיבלתי את זה כמצב נתון. בשלב ההוא חייתי כמו רובוט שתיפקד תחת הוראות שניתנו לו במסע הפחדה אינסופי. הוא היה מסוגל להעיר אותי באמצע הלילה ולהתעלל בי, כמו באותה פעם שזרק עלי גפרורים בוערים כדי להצית אותי וצרח שישרוף אותי למוות. חייתי בכזה מצב של הפחדה, שההרגשה הייתה שאני חייבת להמשיך ולציית. רובוט שואל את עצמו שאלות? לא. גם אני לא שאלתי כבר. לא העליתי על דעתי לרגע לעזוב אותו, שלא לדבר על לספר על המצב או להתלונן עליו".

למה לא סיפרת להורים? איך זה שלא גילית לי, שאנחנו כה קרובות? הרי יכולנו לעזור לך, לעמוד לצדך, לתת לך כוח לעזוב.

"בעיקר הרגשתי בושה גדולה. לא הרגשתי שאני יכולה לבוא אליכם ולהגיד 'אני אשה מוכה, תעזרו לי'. ותמיד גם האמנתי שהמצב ישתנה. הוא תמיד הבטיח, ואני תמיד האמנתי לו, כמו שכל הנשים המוכות מספרות. אחרי כל אפיזודה של אלימות בה הוא היכה אותי, זרק אותי מהבית בלילה ואני הייתי צריכה לשבת ברחוב עד הבוקר, אפילו בקור, וכך אינספור לילות, וכלה בכך שהוא ניסה להצית אותי, סקל אותי באבנים חדות ועוד – אחרי כל פעם כזאת הוא התחנן שאסלח לו, לפעמים בדמעות חרטה, והבטיח שלא יחזור על זה, ושוב באו כמה ימים של רוך מצדו. ואני תמיד סלחתי. תמיד האמנתי שהוא לא יעשה את זה שוב, כמו שהבטיח".

"האמנתי בכל ליבי שאם אמלא את כל בקשותיו ואהיה אשה למופת כפי שהוא ראה זאת, זאת אומרת לעולם לא אמרה את פיו ואסכים לכל בקשותיו, הוא יחדל מכך. חשבתי שלפחות נחזור למה שהיה לפני האלימות הפיזית. גם זה היה משהו בעיניי".

"כן, באמונה תמימה. לא היתה יכולה להיות אמונה חזקה יותר. תמיד קיבלתי את התירוצים שלו. פעם הוא אמר לי שזה בגלל שהוא מתוח בעקבות עבודה חדשה. פעם אחרת כי הגענו למצב כלכלי דחוק. פעם נוספת בגלל שהפסדנו כסף בבורסה. דברים כאלה. היום אני מבינה שאלה היו רק תירוצים, אבל אז לקחתי אותם ברצינות. האמנתי שאם הכל ילך על מי מנוחות, החיים יאירו לנו פנים ואני אהיה 'אשה למופת' – הכל יהיה ורדים ושושנים. באמת האמנתי בזה. היום אני מניחה שזה היה רק שכנוע עצמי עמוק שעשיתי לעצמי כדי לאפשר לעצמי להישאר שם, עם האיש שפחדתי לעזוב, כי הייתי כל כך קשורה אליו".

"בטוח שהיה לי חלק בזה. ככל שהוא הקטין אותי ואני השתפנתי והפכתי לאסקופה נדרסת שלו, כך זה גירה אותו יותר ויותר להדק את החבל על צווארי".

"רק לאחר שהוא חנק אותי וכמעט הצליח לחסל אותי, וכלא אותי בבית שלושה ימים שבמהלכם איים עליי שוב ושוב שירצח אותי, אז ירד לי סוף סוף האסימון שאם אני נשארת איתו, זה הסוף שלי".

"לברוח, כבר עם הסטירה הראשונה, חד וחלק! לא לקבל תירוצים וסליחות, לא למחול. אחרת את משתפת פעולה עם התליין שלך, נותנת לו את מלוא הכוח על חייך. אינני מאשימה אשה שמרביצים לה, חלילה, אבל אם את לא תקומי ותיקחי את חייך בידייך, ותעצרי את מעגל הקסמים הרע הזה, מי יעזור לך?"

"הקשר הזה גרם לי אימה מוחלטת, שיתוק מוחלט בכל הקשור לקשר עם גברים. יש לי ידידים, אבל אני לא מוכנה להיכנס איתם לקשר מחייב. אני חוששת שלא נרפאתי בתוכי מהדפוס הזה בכלל. אני בטוחה שאילו הייתי מתחתנת מחדש, הדפוס ההרסני היה חוזר על עצמו".

שולמית היתה אצל כמה פסיכלוגים בטיפולים קצרי מועד, השתתפה גם בסדנאות לפיתוח עצמי, בייעוץ הדדי, וגם בסדנת "נשים שאוהבות יותר מדי" שנפתחה על פי ספר בנושא זה. היא מרגישה שלמרות כל אלה, היא לא יכלה לכונן קשר טוב עם גבר בנישואים. משאר הבחינות היא בהחלט שיקמה את עצמה.

הם גרו בצפון, והיא באה לבקר אצל המשפחה במרכז רק אחת לחודש. כן, ראינו שהיא עצובה, אבל מה יכולנו לעשות? בו היא בחרה. פעם היתה לה במצח פציעה, והיא סיפרה שנפגעה מהקצה של ארון המטבח. קלאסי. זה קרה לפני חצי יובל. אז בכלל עוד לא דיברו על דברים כאלה, אפילו לא עם המשפחה. 

לשלומית יש בלוג אישי, בו היא מספרת על התנסותה הקשה ועוזרת לנשים מוכות. "עצם הכתיבה משחררת אותי, מעלה בי תובנות ומסקנות חשובות ביותר, בוודאי לגבי עצמי, ואני מקווה שגם לאחרות", היא אומרת. "ויש גם את התמיכה של הקוראים שמאוד עוזרת. אני ממליצה על זה לעוד נשים שהיום במצב הזה או היו בו. זה ממש מחזק. יש לי תחושה של שליחות, שאני עושה כאן משהו חלוצי שלא נעשה קודם".

הבלוג של שולמית