הפוקר של פוטין: הטילים הם רק תירוץ

"המאבק האמיתי שמתחולל בין ארצות הברית לרוסיה הוא אינו על הצבת מערכת ההגנה האווירית האמריקנית על אדמת אירופה - אלא על התרחבותם של האיחוד האירופי וברית נאט"ו מזרחה". כך סבור אל"מ (מיל') ד"ר ערן לרמן, בכיר לשעבר באמ"ן.

בחודשים האחרונים ניטשת מלחמה בין ארצות הברית ורוסיה סביב כוונתה של וושינגטון להציב מערכת להגנה מפני טילים במזרח אירופה. המערכת אינה התקפית אלא הגנתית במובהק; היא כוללת 10 סוללות נ"ט ומכ"ם, ולטענת האמריקנים היא נועדה להגן על ארה"ב ואירופה מפני איום הטילים האיראני. ואולם, מוסקבה מתנגדת נחרצות לתוכנית האמריקנית, והתנגדות זו כבר הביאה את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לאיים להציב שוב טילים שיאיימו על אירופה, להזהיר כי יפרוש מהאמנה לאי הפצת נשק קונבנציונלי באירופה, ולבסוף לטעון שהצבת מערכת ההגנה האווירית במזרח אירופה שקולה למשבר הטילים בקובה ב-1962.

לרמן, המכהן בימים אלה כמנהל סניף ישראל והמזרח התיכון של הוועד היהודי-אמריקני, גורס כי האנלוגיה שערך פוטין בין המשבר ההוא למשבר הנוכחי היא "אבסורדית". "פוטין משתמש בהקצנה כדי לשחק פוקר אסטרטגי מול ארצות הברית. בפועל, ברור שזה לא אותו דבר. במשבר הטילים בקובה, רוסיה של ניקיטה חרושצ'וב הציבה בקובה טילים שכוונו נגד ארצות הברית באיום אופנסיבי. כאן, מדובר במערכות הגנה מפני טילים שיוצבו בקרבתה של רוסיה, אבל יכוונו דרום-מזרחה, כדי להתמודד עם איום אפשרי מצד איראן".

ארה"ב טענה כי אם יחול שינוי אמיתי במדיניות הרוסית כלפי איראן, תשקול מחדש את ההצבה - זאת משום שאם לאיראנים לא יהיה בטווח הקרוב נשק גרעיני, אין צורך בהצבה של מערכות של טילים להגנה מפני טילים. מנגד, הרוסים הבהירו לוושינגטון כי יסכימו לשקול הצבת המערכת - אך לא בפולין ובצ'כיה, אלא באזרבייג'ן ובדרום רוסיה. ההצעה הרוסית נדחתה על ידי ארה"ב מאחר שמחישובים שערכה, הצבת המערכת באתרים שרוסיה הציעה לא תספק את אותה משמעות הגנתית.

משחק מסוכן

לרמן טוען שמאחורי ההתפלפלויות על מיקום הטילים, מסתתר משהו גדול בהרבה. "פולין וצ'כיה חברות בנאט"ו ובאיחוד האירופי - ואותן כבר בלתי אפשרי להחזיר למעמד של מדינות חסות של רוסיה", הוא מסביר. "המאבק שמתנהל - לא מתנהל נגדן; זהו מאבק על ההרחבה מזרחה של האיחוד האירופי ונאט"ו. מוסקבה רוצה להרתיע את ארה"ב ממהלכים שיביאו להרחבת נאט"ו מזרחה, ולהרתיע את האירופים ממהלכים שירחיבו את האיחוד האירופי עד אוקראינה והקווקז".

לדבריו, במשבר הזה הרוסים משחקים משחק "מורכב ומסוכן", ויש זיקה בינו לבין ההתנהגות הרוסית בסוגיה האיראנית. "אם מבודדים את הנושא האיראני, ניתן לראות שלרוסים אין אינטרס בהתעצמות גרעינית של איראן", טוען לרמן. "הם פועלים מתוך מודעות לסכנות שמהווה נשק גרעיני בידי איראן. אבל במקביל, חשוב להם לנסות להשתמש גם בסוגיה זו כבמנוף בדיון עם ארה"ב בשאלות שביניהם נתפסות כבעלות משמעות אסטרטגית עליונה - בעיקר בשאלות הנוגעות לסביבה האסטרטגית של רוסיה".

האם מדובר בשובה של המלחמה הקרה? לרמן מבקש לצנן את הרוחות. "צריך להיכנס לפרופורציות. יש פה משחק אחר לגמרי ושונה לחלוטין מתקופת המלחמה הקרה. ברית המועצות קרסה, המשטר הקומוניסטי מת, ולרוסיה אין יכולת להפעיל מערך של סוכנים ושלוחות בכל רחבי המערכת הבינלאומית. למרות זאת, בשלוש חזיתות משמעותיות - אירופה המזרחית בדגש על אוקראינה בלארוס והקווקז, המזרח התיכון ואסיה - רוסיה משחקת משחק מעצמתי, שבמקרים מסוימים מתנגש עם האינטרס האמריקני ועם תפישת העולם של מדינות המערב". 

ד"ר לרמן צופה שהמשבר ייפתר כשהממשל האמריקני יקבל החלטה. "וושינגטון תצטרך להחליט האם היא נשארת מחוייבת להרחבת נאט"ו מזרחה. אם תישאר - המשבר יחריף. אבל אם ארה"ב תבין שההתמודדות עם האיום האיראני נמצאת בעדיפות עליונה, יש אפשרות ששני הצדדים ימצאו שפה משותפת - לא לפני שיהיו עוד כמה סיבובים של 'פוקר' שכזה. אני מעריך שנדע לאן נושבת הרוח בחודשים הקרובים - ואולי אפילו בשבועות הקרובים. זה לא דבר שיכול להידחות אל מעבר לאופק, כי הנושא האיראני מתחמם במהירות".

ואיפה ישראל בסיפור הזה? על פי לרמן, התשובה לכך היא דו-משמעית. "מצד אחד, מוסקבה ייחסה וממשיכה לייחס חשיבות לקשר עם ישראל, בין היתר בשל הראייה שהחברה הישראלית כוללת הרבה יוצאי-רוסיה. ישראל אינה מדינה שעימה רוסיה רוצה להגיע לעימות. גם בתקופתו של שרון וגם בתקופה הנוכחית של אולמרט יש מאמץ מודע של שני הצדדים לקיים לקיים יחסים שיש בהם סממנים של קירבה. ואולם, למרות שזו אינה מדינה שמחפשת את רעתנו, ישנם מתחים בנושאים ספציפיים - העמדה הרוסית המתפשרת בנוגע לאיראן והסיוע הצבאי לסוריה".