חשמל מארץ חלם

בשבוע שעבר החליטה ועדה בראשות סגן השר וילנאי להטיל שורת הגבלות על עזה, ובראשן: הפסקה מדורגת של אספקת החשמל. יומיים אחר-כך אישר את ההחלטה שר הביטחון ברק. הכרזתו בעניין זכתה לכותרות שמנות - מאוד לא מחמיאות לישראל - בכל רחבי העולם. לא עברו אלא שלושה ימים, והיועץ המשפטי לממשלה עצר את המהלך. את מערכת הביטחון שלח לבחון את עצמה, כך שתבטיח שהגבלת החשמל לא תגרום לפגיעה הומניטרית באוכלוסייה. 

האם הייתה זו חלמאות - או שיטה סדורה של ממשלת ישראל? האמנם יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל? מדוע פורסמה הסנקציה המתוכננת עוד בטרם עברה את משוכת היועץ? ואולי שורת הבג"צים שהוגשו נגד החלטת ברק, הם שגרמו למני מזוז לסגת בו ולאפשר לישראל מילוט של כבוד?

בלשכת ראש הממשלה מפנים אותנו למשרד הביטחון. במשרד הביטחון אומרים: אכן

יש מבוכה מסוימת, כשהיועץ המשפטי לממשלה אינו מאמץ החלטה עליה חתם שר הביטחון באחד הנושאים הרגישים ביותר במדיניותה של ישראל בימים אלה. אבל היועץ, אומרים שם, לא טרק את הדלת בפני ברק, וילנאי וצה"ל; הוא רק שלח אותם לעשות שיעורי בית. ומה רע בכך? זאת הרי חובתו וסמכותו.

מה שמוזר בהתנהלות הזאת הוא שהיועץ המשפטי של משרד הביטחון כפוף מקצועית ליועץ המשפטי לממשלה. הוא מחויב בדיווח לו ובקבלת הנחיות ממנו. והוא הרי ישב בכל הדיונים - ומדוע לא עידכן את הממונה עליו? יתרה מזאת, תוהים גורמים בכירים בירושלים, מה קרה למזוז? הוא עצמו ישב בדיוני הקבינט, שם דיברו על הגבלות חשמל לעזה. למה התעורר רק אחרי שברק החליט? 

ובכן, במשרד המשפטים מבהירים שמזוז פסק מה שפסק רק בתום דיון מקיף של כלל הגורמים בלשכתו. לצדו ולצד פרקליט המדינה, הייתה שם כל צמרת המשרד, הפרקליט הצבאי הראשי, גורמי הייעוץ המשפטי של משרדי הביטחון, החוץ, ראש הממשלה והמועצה לביטחון לאומי, אנשי צה"ל, נציגים של משרד התשתיות ועוד ועוד. "היועץ אינו מתערב בתהליך קבלת ההחלטות, אלא רק שלאחר שמולו נמצא המוצר המשפטי המוגמר", נמסר ממשרדו של מזוז.

אין כל סיבה, כמובן, לפקפק בכך. אם אפשר לפקפק במשהו, הרי זה בעיתוי האומלל של הודעתו, אחרי הפרסום של שר הביטחון ברבים. כך או כך, בינתיים לא תגביל ישראל את אספקת החשמל לעזה. במערכת הביטחון אומרים שהעניין נבחן מחדש, ואין כרגע עיתוי להורדת השלטר. גורם בכיר בירושלים העז לומר שלאור השתלשלות האירועים, הבג"צים והמחאה הבינלאומית, ייתכן שההחלטה לא תיושם כלל. ועל זה כבר נאמר: סוף מעשה במחשבה תחילה.

חזית מזרחית חדשה

הרוסים והסינים לא קונים את הסחורה הישראלית. הביקורים של אולמרט ולבני, מתברר, לא ממש עשו עליהם רושם. במוסקבה ובבייג'ינג סבורים שישראל והמערב שוגים: עד כה, אומרות השתיים, אין כל הוכחה שהגרעין האיראני נועד לייצר פצצה אטומית. לכן אין לעולם זכות להטיל סנקציות נוספות על טהרן.

המאמץ הישראלי בקרב המעצמות-בהתהוות הללו, נכשל. בינתיים לא ברור אם ומתי תטיל מועצת הביטחון - שרוסיה וסין הן חברות קבועות בה - סנקציות נוספות. מנקודת מבט בינלאומית, המאמץ ההסברתי הישראלי נראה פתטי משהו. מלכתחילה לא היה לו סיכוי להצליח, כי הכדור נמצא במגרש של הגדולים. ושם משחקים סביב הקרע המתרחב בין המזרח החדש אל מול המערב, המגלה חוסר אונים.

בפמליית שרת החוץ בבייג'ינג דיווחו על תחושות טובות: הסינים לא יתנו יד לנשק

 גרעיני איראני. זה אולי באמת מה ששמעה שם לבני. אלא שהבשורה הרעה היא, שהסינים לא מאמינים לנו שאיראן בדרך לפצצה. לראיה: הבהרתה של בייג'ינג לטהרן, שלא תשתף פעולה עם סנקציות (כפי שצוטטה בהבלטה ב"איראן דיילי"). גם בזירה הרוסית - 13 ימים בלבד אחרי ביקורו של אולמרט בקרמלין - אין בשורות גדולות: בתום ביקור בטהרן הודיע שר החוץ לברוב, שהוא מתנגד לסנקציות שמבקשים האמריקנים להטיל.

בירושלים, בוושינגטון ובשאר בירות המערב ימשיכו במאמץ להכביד את הסנקציות, אבל אם הרוסים והסינים יתמידו בהתנגדותם - מרחב הפעולה שלנו יצטמצם. ובמצב כזה, מעריך גורם מדיני בכיר מאוד בירושלים, יוכלו אחמדי-ניג'אד ופטרונו הרוחני חמינאי להמשיך ולחייך כל הדרך לפצצה. וחמור מזה, הוא מזהיר: הסוגיה האיראנית עוד עלולה ליצור חזית מזרחית חדשה, שכמוה לא הייתה מאז המלחמה הקרה: "רוסיה, סין ואיראן - מול ארצות-הברית ואירופה. והרע בזה הוא שאנחנו תקועים באמצע".

אנא פוליס?

בתוך פחות מחודש צפויה להתכנס הוועידה הבינלאומית באנאפוליס. טרם נקבעו התכנים, טרם נקבע המועד, ממשלת ישראל לא דנה, הקבינט לא אישר, כנסת ישראל אינה יודעת על מה באמת מדובר. לבני וצוותה ישבו השבוע עם הפלסטינים, וגורם מעורב אומר שלא הייתה שם התקדמות של ממש. רייס שוב מגיעה לירושלים ולרמאללה כדי להתיר פלונטרים. בינתיים הפלסטינים תקועים על הדרישה לפינוי מאחזים, וישראל - על הדרישה להילחם בטרור. "ישראל תמלא את חלקה בשלב א' של מפת הדרכים", אומר גורם בלשכת אולמרט. ראש הממשלה, מבהירים אנשיו, נחוש להביא להצלחת המפגש הבינלאומי ויהיה שם בעצמו, למרות הסימנים הראשונים לסרטן שהתגלו בגופו". אנחנו לא הצלחנו להבין, אנא הולכת אנאפוליס, אם בכלל. נותרה התקווה הקלושה שהקברניטים - פה, בוושינגטון ובבירות אירופה - יודעים קצת יותר.