שאלת המפתח ברשתות חברתיות: "למי יש יותר"?

השבוע נוסף ה"חבר" ה-100 לרשימת החברים שלי ב Facebook. פייסבוק היא כזכור מערכת הרישות החברתי המקוונת המדוברת ביותר. האם צמיחת רשימת המקושרים אלי על גבי הרשת הזאת היא נקודת ציון ביוגרפית בחיי, אבן דרך משמעותית בחיי החברתיים? יותר מ-100 חברים!

מה חברים? שותפים לדרך! עמיתים באמת!! ידידי נפש! אחים לנשק.

או, אולי, רק מישהו שמכיר מישהו שנראה לו שיהיה אופנתי או מגניב לשלוח בתפוצת נאט"ו בקשת התקשרות. אלה ששם - הם באמת חברים שלי, או רק מי שהיו רוצים להיות חברים שלי? אולי רק רוצים להיראות לאחרים כאילו הם חברים שלי? אולי אני אפילו לא מכיר אותם?

ואני מתקרב גם ל-150 עמיתים ב-Linkedin. ה"הישגים" האלה שלי, אולי אפילו יותר מרשימים נוכח העובדה שלא ביקשתי את התהילה. אני יזמתי רק קומץ מן הקישורים האלה, פחות מעשרה. כל האחרים באו לחפש אותי. נער הייתי וגם זקנתי, ולא ידעתי שכל כך הרבה אנשים רוצים את קרבתי.

כל העניין, כולל ההשוואות של אורך (רשימות ופופולריות), מתחיל להראות כמו תחרות של נערים מתבגרים. ובהקשר זה, ה"שיאים" שאני מציב מחווירים משהו מסתבר שבהשוואה לאחרים "הישגי" די מצומקים. לילדי ובני דורם יש רשימות חברים שבהם מאות, ולעתים אלפים של "חברים".

אני ממש קטן לידם. יש אפילו כאלה המתלוננים על המגבלה שפייסבוק מטילה על משתמשיה: לא יותר מ 5,000 חברים לאדם. זה באמת מעט מדי.

ואולי האורך (של הרשימה) לא קובע? דוקא עומק הידידות הוא החשוב. האם אפשר לשחזר ידידות וחברה ברשת? בספר רב המכר “Bowling Alone”, מבכה המחבר, רוברט פטנאם, את גסיסתה של החברות. הוא מקונן על התפוגגותה של הקהילה המסורתית, התמוססותם של המוסדות החברתיים שהפגישו וחיברו בין אנשים, והיעלמותם של קשרי הידידות, המחויבות ההדדית והסולידריות.

הוא שואל: מה יבוא במקום הארוחה המשפחתית, או המפגש בפאב השכונתי, בכנסיה, במתנ"ס או במרכז הבאולינג? הוא מציג נתונים מדאיגים על ירידה דרסטית בהשתתפות ובנוכחות בכל אחת מהמסגרות האלה. המוסדות והמקומות המסורתיים שאפשרו קשר, יצרו הזדמנות להיכרות, חיברו בין אנשים ועירבבו אותם. ועכשיו הם הולכים ונעלמים, ועם היעלמם אוזל ההון החברתי אותו הם ייצרו ושימרו. אכן, נבואת זעם וסיבה לדאגה. כולנו משחקים באולינג בבדידות שאיננה כל כך מזהרת.

אלא שכבר עם יציאת הספר והופעת הדיונים הציבוריים בו, היו מי שהשמיעו צפירות הרגעה. החברות לא נעלמת, הם אמרו. רק פושטת צורות ישנות ולובשת חדשות. ההון החברתי לא אבד. הוא פשוט מופקד בחשבונות חדשים, אחרים. האם הרשתות החברתיות, מתווכות האינטרנט, הם התשובה של המאה העשרים ואחת להיעלמות של החברות, נוסח המאה העשרים? האם ברשתות החברתיות המקוונות נמצא את ההון החברתי שאבד במסלולי הבאולינג שחלפו מן העולם?

למה צריך את Facebook?

לרגל חגיגות ה-100, עברתי שוב על רשימת מאה החברים שלי שבפייסבוק. מה הביאם הלום? איך הם בהשוואה לחברים של טרום-האינטרנט? כמובן שיש שם ערבוב בין חברים לבין עמיתים. לא נשמרת, ואף ממש נמחקת, ההבחנה בין המרחב החברתי, לציבורי, לקשרי עיסוק. אבל חלק הם באמת חברים. ובהם אפילו כאלה, אבודים, שללא המדיום הזה כנראה לא היה נשמר או מתחדש עמם הקשר.

זהו אמנם חלק קטן מן הרשימה כולה, אבל אולי עשרה או עשרים צדיקים אלה שבסדום הרשתית מצדיקים את קיומה של התופעה כולה? גם לגבי האחרים – מעניינת ומתגמלת ההזדמנות להתעדכן בעוללותיהם, לראות מה מעסיק אותם, לגעת (גם אם זה בלי ממש לגעת). אלה שעשו משהו שהצחיק אותי ברשת הזאת, או רק העלה חיוך, ויש רבים כאלה, מצדיקים (לבדם) את עצם הקיום.

גם בגלל ריבוי הפארודיות (Snubster , ifuckinghateyou, EnemyBook, Hatebook) ראויה התופעה של הרשתות חברתיות לעיון. לאור צמיחתה המטאורית, גם כאן אצלנו בישראל ובעברית, יפה שעה אחת קודם. מהי הרשת הזאת? למי היא מועילה? למה היא נחוצה? ואיך חיינו עד כה בלעדיה?

אולי "מי שיש לו חברים לא זקוק לפרוטקציה", אבל הרשת הולכת ונהיית ארץ "הפרוטקציה דוט קום". מתגוששות בתוכה מעצמות הענק פייסבוק, MySpace, Bebo, Linkedin, Firendster, Orkut ודומותיהן, שכולן רוצות להיות המועדון הפרטי שלך. כולן במגמת צמיחה, לפחות לפי שעה. יש תהיות לא רק על ערכן הכלכלי אלא אף לגבי עצם מהותן.

אילו רשתות מיועדות למעמד גבוה ואילו למעמד נמוך? באיזו מן הרשתות יש תוכן עצמאי ומעניין, ואילו נשענות רק על מה שמביאים אליהן חבריהם? אילו רשתות פונות לאוכלוסיות בעולם המערבי ואילו למדינות מתפתחות? אילו שייכות לצעירים ואילו הן למבוגרים בלבד? אילו רציניות, מיועדות לעבודה, ואילו הן משחקיות ומיועדות לשעשוע? מי תשרוד לאורך זמן, ומי תקרוס או תיקנה? ובעצם, אם יש שם כסף והזדמנות להרוויח, למי אכפת כל השאר?

מיקרוסופט, אומרות השמועות, השקיעה בפייסבוק רק כדי להדיר את רגליה של גוגל. גוגל כבר מכינה הפתעה משלה. חוץ מרשת אורקט, גוגל מובילה התארגנות של חזית משותפת של רשתות. הרשתות החברתיות עשויות למצוא עצמן במרכז התגוששות הענקים על הדומיננטיות ברשת. האם העיקר כאן הוא הון החברתי שלי, או שהחברים מתארגנים למלחמת כנופיות?

יש בפעילות ברשתות החברתיות משום לא מעט מציצנות. יש שם גם מן האקסהיביציוניזם. יש מקום לדאגות של אבדן פרטיות או חדירה אליה, ויש גם החמימות הנעימה והמחבקת של סביבה אינטימית. יש פה את כל התופעות הישנות והמוכרות מן הבלוגים, והטוקבקים, הפורומים והמסרים המיידיים. כן, גם ממועדון הביליארד והבאולינג.

ויש גם מסר חברתי חדש. המשתתף לא רק נרשם, מדווח כמעט הכל על עצמו, מעדכן על מוצאותיו ומבואותיו, מנהל רשימות של חבריו ומנפנף בהם קבל עם ועדה.

המשתתף גם מוצא את עצמו ואת זמנו נשאבים לתוך החור השחור הענק של הרשתות החברתיות. יש ברשתות לא רק פרופילים אישיים. יש תפריט מפתה של עשרות אלפי פעילויות קבוצתיות. התארגנויות פוליטיות ואידיאולוגיות. התקבצויות של בעלי עניין משותף. היכרויות והתחברויות.

אבל אם זהו המרחב שאליו מתנקז חלק גדל מן החברתיות שלנו, צריך לשוב ולשאול עליה. אולי, ברשת החברתית, קצת פחות ברור מי הוא בדיוק חבר. איך בוחרים אותו. איך מסננים, בוחנים, ומשמרים את החבר. מי לנו, מי לצרינו, ומי סתם נסחף עם הרוח התזזיתית של היום לרשת החברתית חסרת הגבולות. יש מי ששם מתוך בדידות, ומי שמחפש נוסטלגיה.

יש ברשימת החברים כאלה שבעליל נמצאים שם מתוך סקרנות ואהבת אדם. יש כאלה העושים את הרשת קרדום לחפור בה. וגם אלה, מנקודת הראות שלהם, נמצאים שם ברשות ובסמכות. הקשרים המקצועיים והעסקיים הם אחת ממטרותיה של הרשת, ומהווים אפילו הוכחת התכנות והתבגרות. זאת לא רק השתטות, יש כאן מענה לצורך אמיתי, רציני, של אנשים בוגרים.

בינתיים, עוד אני כותב את הטור, הגיעו עוד 10 בקשות חברות. האם אלה חברים אמיתיים, או שאלה נשמות תועות, Surfing Alone, בחיפוש אחר הון חברתי נכחד?

פרופ' שיזף רפאלי  הוא ראש בית הספר לניהול וראש המרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה.