סי אן אין

ושלא יספרו מעשיות על עלותו הבלתי אפשרית של הערוץ ומחויבותה של החברה לצמצום הוצאות. אינני יודעת כמה עולה להם להראות לי את כריסטיאן אמנפור וולף בליצר ולארי קינג, אבל הרי גם ל-YES זה ודאי עולה לא מעט, וגם שם מן הסתם רוצים להתייעל, והנה, לא מורידים. כך שצרכנית הוט שלא בטובתה, שהיא גם צרכנית של חדשות חוץ, הפכה עם הסרת CNN ללקוחה פגועה שמשלמת עבור חבילה ירודה מזו שרכשה עם ההתחברות. ולא, ערוץ הקריוקי או משחקי פלייבוי או פמפום הפסטיגל אינם תחליפים ראויים.

אולפן ה-CNN. מתכוננים לבחירות

מערכות החדשות של הערוצים המסחריים וגם של הממלכתי אינן משופעות בתקציבים שיאפשרו להן לטפל באורח נאות בחדשות חוץ. כתבינו בוושינגטון הם לרוב כתבינו הקבועים היחידים היושבים בניכר, ודיווחיהם לרוב מבוססים על סיפורים ממוחזרים של הרשתות האמריקניות, שבעצמן לא בדיוק מצטיינות בכיסוי חדשות חוץ.

התוכניות המוקדשות לנעשה בגלובוס, בממלכתי ובערוץ 2 כאחד, הן חלטורות דלות תקציב שבהן העולם נראה כאוסף של אסונות וראשים מדברים באולפן, שמפרשים את האסונות המצולמים על ידי סוכנויות הידיעות: הכל סטרילי מדי, מרוחק מדי ותלוש. בלי טיפול מתמשך, בלי כתבים מקומיים מתמחים, בלי רקע ועומק ופשר. מי שצריך לפעמים לנשום אוויר מהחדשות המקומיות ולהתחבר לעולם גדול, מסוכסך ומאתגר, לא יכול הסתפק בפריזמה הצרה והקרתנית שמציעים לו הערוצים המקומיים.

עדיף פוקס קידס

אז לאלה בדיוק יש פוקס, וסקיי, ובי.בי.סי, אומרים פרנסי הוט ורוחצים בנקיון כפיהם. לולא הייתי יודעת עד כמה ההצהרה הזאת צינית, אפשר היה להאשים את ההוטניקים בטמטום מוחלט.

פוקס איננה רשת חדשות שהעולם בראש מעייניה. פוקס היא קרקס דעתני של פרוטו-פשיסטים ופונדמנטליסטים נוצרים שמפמפמים ארס נגד דעה ליברלית, אישיות דמוקרטית או רעיון שנוגע, רחמא לצלן, בזכויות אדם שוות לכל בני האדם. לפוקס יש סדר יום ברור, שבראשו ניצבים ישו וגו'רג' בוש, ובתחתיתו – כל האנשים המוזרים והמסוכנים האלה שמאיימים על ארצות הברית: מהגרי עבודה, שחורים שרוצים בשוויון הזדמנויות, מוסלמים שאינם מביעים הערצה אוטומטית לישו או לבוש, נשים שמצטיינות בזירה הציבורית.

דרפור. שיחכו לתורם (צילום: איי אף פי)

העולם – במידה ונותנים לו דריסת רגל באולפנים הסטריליים של ביל אוריילי או האניטי וקולמס – הוא בדיוק אותו אוסף אסונות שתוכלו לראות במוצאי שבת בחסות הערוץ הממלכתי. כשלא עוסקים בפוקס במיחזורו של רצח צבעוני אי שם באריזונה, יצקצקו יושבי האולפן באמפתיה לפגועי שריפות בקליפורניה, ובינתיים יכולים ליהרג עוד כמה אלפים בדרפור, למי אכפת. העיקר שמחירי הדלק לא יעלו שוב ויחריבו סופית את תחושת הזחיחות המשודרת משם.

הפעם האחרונה שבה ראיתי בפוקס כיסוי עיתונאי רציני, ביקורתי, לוחמני ומעניין באמת היתה בעת ארועי סופת ההוריקן קתרינה. מאז, שום משבר בינלאומי או התרחשות מדאיגה אי-בזה על פני כדור הארץ לא הניבו עיתונאות ששווה לצפות בה.

מלוכה לפני מלחמה

בסקאי המצב לא טוב בהרבה, אם כי הפריזמה שונה: כדי להבין את העולם בו פרושים כתבי הערוץ, צריך לצלוח המון משחקי קריקט ורוגבי, להתעניין במשפחת המלוכה עד כדי בקיאות בפרטי כל שערוריה מזדמנת לפתחה, ולגלות אמפתיה הומניסטית גורפת למאבקו של ג'ורג' בסט המנוח בהתמכרויות שלו או לפיתולי העלילה סביב חייו הפרטיים של פול מקרתני.

בתמורה יקבל הצופה הסבלן צוות של כתבים מעולים המדווחים בענייניות ממוקדים שמעניינים את האומות הדוברות בריטית. ברור שהמזרח התיכון נכלל בפריזמה הזאת, ולסקאי יש זכות ראשונים על התהייה אודות נחיצות מלחמת לבנון השניה והתנהלותה. כן, הם ידעו לספר על המלחמה דברים מאוד מעניינים בעת שכתבינו שקועים בפטריוטיזם מתלהם ועדיין לא ידעו לאיית "וינוגרד".

מלחמת לבנון השנייה. סיקור לא פטריוטי (צילום: איי פי)

אחרון ולא לגמרי חביב הוא הערוץ העולמי המכופתר של הבי.בי.סי., מעוז של שמרנות בהפקה ובהגשה, שגם הטובים שבדיווחיו נראים כאילו לוקטו, צולמו ונערכו ללא מגע יד אדם – אבל במבטא אוקסוניאני מושלם. בניגוד לדעה הרווחת בישראל שהביביסי חולירות וגם אנטישמים, היכרות ארוכת שנים עם מפעלות הערוץ מובילה למסקנה שהשאיפה לאזן את התמונה בכל דיווח, פשוט משתקת את יכולתם של קברניטיו ליצור סיפורים שיש בהם טובים ויש בהם רעים ואפשר להבחין ביניהם: לא תמיד מספק הגלובוס סיפורים כאלה, אבל החובה הקדושה להבין את ה"אחר" מונעת מהבי בי סי ליצור עיתונות שהיא גם מאוזנת וגם דרמטית, גם חובקת-עולם וגם אפקטיבית.

מגדלור של שפיות יחסית

בין כל אלה סי אן אן היה מגדלור של שפיות יחסית. בניגוד לאחרים, אין בו סדר יום אמריקנוצנטרי מובהק – את זה שומרים למהדורה המשודרת בארצות הברית גופא, והיא שונה בתכלית ממה שראיתם על מסכיכם. בניגוד לאחרים, עדיין נעשה בו נסיוו יומיומי ליצור סדר עולמי רציני על פי מידת החשיבות של המשבר או הקטסטרופה, ולא על פי מידת ריחוקה מיבשת צפון אמריקה. לא תמיד הנסיון הזה מצליח, ולפעמים הוא הופך לכשלון הרואי, אבל לפחות הוא נמשך יום יום, בעקשות ובהתמדה.

בעידן המלחמות המתוקשרות-אינסטנט, סי אן אן כבר איבדו את יתרונם הטכנולוגי על פני המתחרים. בימי התום והזוהר שלהם, כשהיו הרשת היחידה ששידרה מעירק בסיבוב הראשון של המלחמה, כשהיו בעליו של לויין כל יכול ומסתורי שהעביר לצופים תמונות של פסי אור ירוקים זרחניים בשמי הלילה של בגדד, באמת היו תופעה ייחודית. תקשורת האינטרנט נטלה מהם את היתרון, אבל לא את הרצון האמיתי להיות בכל מוקד-התלקחות אפשרי בעולם. נכון לשנה זאת, הם עדיין ערוץ החדשות הגלובלי היחיד שאפשר לצפות ממנו למידה כלשהי של הגינות וגם לדעת כי אינטרסים מפלגתיים צרים אינם מכתיבים את סדר היום של כתביו ופרשניו.

רק ימים ספורים חלפו מאז גזלו ממני את סי אן אן (ולא הציעו שום פיצוי), וכבר החסרון מורגש: מוקדי המתיחות הגדולים של השבועות האחרונים – בורמה ופקיסטן – לא מקבלים כיסוי הולם בסקאי, לא מעניינים את פוקס אלא כקוריוז בסופי מהדורות, וודאי מוגשים לצופה בתיווך אינטליגנטי למדי בערוץ שמונעים ממני כעת.

האתר שלהם אינו תחליף הולם, כי למרות שיש בו מופעי וידאו מרשימים,

הללו נשמרים בעיקר לסוכריות – לארי קינג וג'רי סיינפלד מקדמים ביחד סרט אנימציה על דבורים, למשל. אבל לא בגלל הדבורים אני רוצה את סי אן אן בחזרה, אלא בגלל בני האדם – אלה שפזורים באורח בלתי שוויוני על פני הגלובוס, אלה שזקוקים לעינה של מצלמה ולקולו של כתב כדי להיות נוכחים בסדר היום הציבורי הרחב מזה שערוצים אחרים מציעים.

לו יכולתי, הייתי מחזירה להוט את הממיר והשלט כבר היום. כיוון שנבצר ממני, כל מה שנותר לי הוא מחאה זועמת – אבל מאוד לא אפקטיבית. כי בסדר היום של הוט, בניוגד לזה של סי אן אן, בני אדם נחשבים פחות מן השורה התחתונה במאזן.