הטווסים של בני-ברק

הרבה פעמים שואלים אותי איך קורה שבסביבה המשדרת לנשים ש"אופנה זה דבר לא ראוי", מתקיימים להם "תוצרים" מעוררי פולמוס - הכלאה בלתי אפשרית בעליל בין חרדיות לסטייל. איך קורה, הם חוזרים ומקשים, שברבי עקיבא, לב הקונצנזוס החרדי בביגוד, לצד ציפורים פשוטות מראה מסתובבים טווסים משפריצי שיק וסטייל?

לא בכדי הפכתי לכתובת על עניינים שבין עיצוב לאמונה. ניסיונות התחמקות מהדיון ייעצרו עם פזילה מורגשת ומודעת לכיוון התיק, נעליים או כל פריט שהיסב את תשומת ליבם. "מה לא הבנת את הרמז?", הם משדרים לי טלפתית, "בואי תסבירי לנו איך הופכות בחורות חרדיות לקוקו שאנל גרסת 2008 , זה דורש 'כוונות ייחודים', פרק תהילים לפני ואחרי?".

ת'אמת?, בדרך כלל אני מתחמקת מתשובה. רוב הפעמים יש לכל השאלות האלה ריח ברור של כעס וקצת קנאה. מניסיוני לא תמיד מקבלים קרדיט על הבחירה בלבוש אופנתי ומתוחכם במקום במחשופים. קשה לחלקם להשלים עם העובדה שאין לציבור החילוני מונופול על האופנתיות. לאבד את יתרון השיק, ועוד לטובת המגזר?, אווצ', זה כואב.

אבל בתקווה שאולי הטור הזה יחסוך לי הסברים בעתיד אני מוכנה ללכת על חשיפה אישית.

אי אפשר להבין את האופנתיות היתרה או הנעדרת של הנשים החרדיות, בלי לציין את העובדה שהחל מסיום גן חובה ועד ה"חיים האזרחיים" בסביבות גיל 20 - הן חיו ברובן לבושות בתלבושת אחידה. הגוון של ה"מדים" נבחר כנראה ברוב המקרים מקטלוג של טמבור, בגזרה שעיצב תדמיתן עבור מחזה של האסופית. גם הילדה המלאה פלוס לא קיבלה אצלנו בבית הספר פטור מחצאית קפלים. למרות שלא צריך שום חוש אופנתי כדי לדעת שהבגד לא עושה עימה חסד בלשון סופר ממעיטה.

איך עוקפים את הנחיות הצניעות

בכל שנה עם תחילת שנת הלימודים הייתי מקבלת הביתה לצד רשימת ספרי הלימוד גם הנחיות צניעות שאני וחברותי הצטרכנו לשנן בקפידה. הנהלה, כבכל מוסד חרדי, לא הסתפקה רק בתלבושת אחידה אלה דאגה להנחיות ברורות על כל שאר הפריטי הלבוש: גרביים, נעלים ותוספים. הם באמת ניסו לכסות את כל האפשריות אבל תמיד היה משהו מהצד, שלא חשבו עליו ואנחנו כן.

ברומן הארוך והכואב עם סגנית המנהל בתיכון ישנם פרטים מבהילים שאני שומרת למשימות הפחדה לצד מדורה, אבל אפשר להגיד שעשיתי לה חיים קשים. בעידן האיסורים על הפלטפורמות דאגנו למצוא נעלים שטוחות בגזרה מעניינת שהייתה גורמת לסגנית לפרוץ בבכי של תסכול. כשאסרו על העגילים "המתנדנדים" פיתחנו אוסף שלם של עגילים צמודים בעיצובים שובבים, שגרמו לה לבלוע את הלשון ולהוציא במיוחד עבורנו סט חדש של הנחיות.

תמיד היינו צעד אחד קדימה חושבות מה ניתן לעשות כדי להישאר "אנחנו", עם נגיעה אישית בעולם של קונפורמיות מאולצת. את הרעיונות 'לתעלולי הסטייל' שאבנו לא אחת מערמת הקטלוגים המקצועיים של המורה לתפירה בטענה שאנחנו זקוקות לרעיונות לגזרות. ראלף לורן, אוסקר דה לרנטה וקרולינה הררה אכן היו השראה.

אומנם, היו גם בנות שלבשו בדיוק כמו שהתבקשו ולא עשו חוכמות. מי שהצליחה להכניס את "המסר האופנתי" של הצוות החינוכי לדי.אן. אי שלה נשארה כל חייה בסוג של תלבושת אחידה. מי שלא, הגיעה "לפריצה אופנתית" מאוחרת. פיתחה חיבה יתרה לחליפות מעצבים או התמכרות קשה לנעלים - כל אחת ו"ההפרעה" שלה. אז אלו הן "הטווסים" שפוגשים ברחוב החרדי.

עבורי ועבור "דוסיות מעוצבות" רבות, היכולת לקנות בגד שמוצא חן בעיננו - חורג הרבה מעבר לרכישת פריט לבוש. את האשמה על כך שאני כיום מסתכלת, מתלהבת, אולי יותר מכפי שצריך מצבע, גזרה וטקסטורה. אני זורקת בסגנון פרויד, ישר לאותה סגנית מנהל. מה אני אגיד לכם?, היא עשתה מבחינתי עבודה יפה.