ילדי הנישואים הגרועים

כמי שנמצאת בסטטיסטיקה ההולכת ותופחת של המשפחות הגרושות, אני מוצאת את עצמי מתעצבנת (אם תרצו - מאויימת) בכל פעם שאני נתקלת בעיתון במחקר חדש אודות "ילדי הגרושים".

שאלה מרתקת בתרבות המחקר היא שאלת הבחירה – האבחנה בין השאלות ה'ראויות' למחקר לשאלות הלא-נחקרות. פסיכולוגים אוהבים לחקור את תופעת 'ילדי הגרושים' (כשנדמה שהנחת העבודה היא שהילדים אלה משלמים באופן בלתי-נמנע מחיר כבד וייחודי על הבחירה של הוריהם). אני מרשה לעצמי להניח שהרבה פחות מחקרים נכתבו, אם בכלל, אודות 'ילדי הנישואים הגרועים'.

כשאני מדברת על נישואים גרועים אני לא מכוונת למשפחות הנגועות באלימות קיצונית ובשאר פגעים קשים במיוחד, אני מכוונת לאותן משפחות בהן ההורים חיים יחד חיי שגרה אפורים, נגררים מיום ליום נטולי שמחת חיים, אהבה ואינטימיות הורית. משפחות אלה לא נחקרות כיוון שקשה לאפיין אותן, קשה לאתר אותן, הן לא בולטות, הן רבות מאוד ואולי גם כיוון שהן מספרות את סיפור החיים המושתק של חלק גדול מהחוקרים עצמם. בבחירה לעסוק ב'אחר המובהק', זה שכותרת של פלונטר משפחתי מתנוססת על מצחו, פוטרים עצמם המתדיינים משיחה עם הפלונטרים הלא-מוגדרים והלא-חריגים של חייהם.

פרשת השבוע מזמינה אותי להתחקות אחר תולדותיה של משפחה אחת לא-חריגה, משפחה מ'משפחת הנישואים הגרועים', משפחה של זוגיות מניפולטיבית וכושלת שהעיבה על חיי הילדים, השתמשה בהם והובילה אותם (ובהמשך גם אותנו) למאבקי כוח אלימים - משפחת יצחק ורבקה.

מבין שלשת דורות האבות, זו המשפחה הזוגית היחידה וזה יכול להשמע מרגיע. ואכן, כמו רבים מהזוגות הצעירים, נראה שגם במקרה זה ההתחלה הייתה מבטיחה. כשרבקה העקרה מבכה את עקרותה, מתגלה יצחק בגדולתו. בניגוד לאביו, אברהם, שלא ביקש זרע עבור שרה (ונראה שאף העדיף להשאר עם ישמעאל בלבד) ובניגוד לבנו, יעקב, הנוזף ברחל הכואבת את עקרותה, יצחק מבקש מיוזמתו ילד עבור אשתו (כה, כא): 'וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ'.

אם נתחשב בסדר הסיפורים במקרא נוכל לטעון בשמחה שגם לאחר לידת התאומים בני הזוג לא שכחו את מיניותם והם חיו חיים רומנטיים פעילים, מצחיקים ומעט נטולי בושה (כו, ח): 'וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.'

הסיפור הראשון הוא סיפור הפגישה של יצחק ורבקה; יצחק ירד ממזבח העקידה הישר אל מות אמו - אבא עקד ואמא מתה והוא לא ידע לאן להוליך את נפשו. אל שני מקומות נמלט יצחק באומללותו, אל מקום מושבה של האם הגדולה והמגוננת - הגר (באר לחי רואי) ואל האשה החדשה, אשתו, בה מצא תחליף ותנחומים על מות אמו (כד סב-סז):

האם הכמיהה לתחליף אם והשיחזור המצמרר (והזר לאישיותו של יצחק) של הנטיות העוקדות של אברהם הם שהעיבו על הזוגיות? כמובן שאי אפשר לדעת, אפשר רק לסמן את הכאב.

יצחק היה לאדם מצליח מבחינה מקצועית, רבקה מתוארת גם היא כדמות עצמאית (כה, כב): 'ותלך לדרוש את ה'' ובכל זאת ההבנה והשמחה שהיו ביניהם בתחילה מפנים את מקומם למאבק משפחתי שקט וקבוע. מאבק הנופל אל התבנית, המשפחתית גם היא, של תחרות בן הבנים. יש צורך לא מוסבר דיו לבחור בבן אחד, לאהוב אותו, לברך אותו ולבנות אותו כממשיך יחיד של השושלת. הבן השני יאלץ ללכת לדרכו.

יצחק ורבקה לא מדברים זה עם זה, הם מנהלים את מאבקי הכוח דרך הבנים (כה, כח): 'וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב'. למה ככה? ככה. בהמשך, כידוע לכולנו, זה הולך ומסתבך. יצחק בוחר לברך את עשו, רבקה עושה מניפולציות על יצחק ועל יעקב. הברכה עוברת ליעקב ועשו זועק את זעקת השבר הילדית האולטימטיבית (כז לד-לח):

וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי... וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.

ואשר לדיון החברתי המתפתח אסתפק בהבלטת התרומה המקראית המרתקת למחקר המושתק אודות 'ילדי הנישואים הגרועים'.

ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים