מסע בזמן: אל קהילות רומניה שלפני המלחמה
טלאי צהוב, פרוטוקלים מתועדים במחברת מצהיבה, מצבות שעליהן ציורי מספריים או חופה, ומזוודות שבהן נארזו חייהן של משפחות שלמות. קבוצת סטודנטים שיצאה לתעד את העבר היהודי ברומניה החזירה לחיים זכרונות של אלפי אנשים
"כן, גם אנשי הקהילה הזו חויבו לשאת את הטלאי, אחרי הפוגרום שבו נהרגו רבים מחבריה", הסביר לייזר פינקלשטיין, מאנשי הקהילה ביאש, לחברי המשלחת. "ביוני 41', תוך יומיים בלבד נמחה כשליש מהקהילה, שמנתה כ-40 אלף יהודים. תחילה נרצחו רבים במכונות ירייה ברחובות ובחצר בית המשטרה. הנמלטים שנתפסו הועלו לרכבות, שזחלו באיטיות בשיא החום הלוך ושוב במטרה אחת - להמית את הדחוסים בקרונות בצמא ובמחנק. אני הייתי על הרכבת שנעצרה בפודול אילוואי, ונאלצתי לסייע בקבורת ההמונים. את שאר ההרוגים טמנו בקברי אחים נוספים בטארגו פרומוס וביאש עצמה".
מזה כשמונה שנים יוצאות קבוצות סטודנטים ביוזמת "מרכז זלמן שזר" ו"קרן אבי חי" לחקור את מורשתן של קהילות יהודיות ברחבי תבל. המשימה המנחה היא תיעוד החיים היהודיים שנותרו במקום - בהיבטים ארכיטקטוניים, קהילתיים, תרבותיים, אנושיים והיסטוריים.
בחודש אוגוסט יצאה משלחת כזו לעיר יאש שברומניה וסביבותיה. שלושה שבועות של נבירה, מיון, צילומים, מדידות, שרטוטים, ראיונות, עבודת מחשב לתוך הלילה, גילויים וניתוחים הניבו את סיפוריהן של קהילות היהודים באזור. לא מדובר בשלושה שבועות של תיירות "רגילה" כי אם במסע פנימה, החוצה ואחורה בזמן. הנה תמצית המסע - בואו לראות את יהדות רומניה, עשרות שנים אחורה, והיום.
יאש - העיר שאינה זוכרת
"בית הכנסת של סוחרי התפוחים" היה אחד מבתי הכנסת הרבים שהתארגנו לפי גילדות מקצועיות. הוא היחיד מסוגו ששרד ואחד משניים נותרים בעיר, שהיו בה - על פי הערכות – יותר מ-120 בתי כנסת פעילים. מאז רעידת האדמה ב-1977 משמש בית הכנסת כמחסן ומרגש ועצוב היה למצוא בו חיים שלמים של אנשי הקהילה מונחים במזוודות. לא ברור מה יעלה בכל אלה ביום שבו הקהילה תחליט למכור את השטח.
בניסיון להתחקות אחר אתרים של בתי כנסת וחיי היהודים בתקופת הזוהר של הקהילה, נערך מיפוי של מבני מסחר, מגורים, בתי כנסת ומוסדות ציבור אחרים. התשובה לשאלה כיצד זוכרת העיר את עברה היהודי היתה עצובה - הזיכרון כמעט אינו קיים. מכעיס ומקומם יותר היה למצוא מקומות שבהם העיר מבקשת במפורש לטשטש את הזיכרון, להעלים אותו. כך למשל, בחצר בית המשטרה, המקום שבו נרצחו במספר שעות אלפי יהודים, אין שום סימן למה שהיה, למעט לוחית זיכרון מנחושת, דהויה, קטנה, שפונה אל הרחוב.
ערימות הבגדים בבית הכנסת של סוחרי התפוחים (צילום: נעמה פארן)
פודול אילואיי - חיים חקוקים באבן
את המפגש הראשון עם בית הקברות בפודול אילואיי - שורות מצבות ישנות על מדרון גבעה שמשקיפה על כר מרעה - ליוותה תחושת אותנטיות. טעות מקרית בניווט העצימה את החוויה: נהג האוטובוס חנה במקום הלא נכון, וכך מצאנו את עצמנו צועדים בין בתי העיירה הישנים. סטייה לסמטה צדדית העבירה אותנו מאה שנים אחורה ויותר, למציאות של בתים רעועים בנויים מבוץ וגדרות עץ המקיפות חצרות מוזנחות. ממש אותו הנוף של השטעטל, בשני שינויים: כבר אין כאן יהודים, וחלק מאותם צריפים מטים לנפול מעוטרים בצלחות לוויין קטנות.
מספרים שהעיירה קיבלה את שמה לאחר שיהודיה בשם לאה, שהייתה בעלת פונדק באזור, ביקשה להקים גשר מעל לנחל המקומי בניסיון להפוך את המקום לצומת מעבר סואן. משמעות שם העיירה - הגשר של לאה. משנותיה הראשונות הייתה זו עיירה יהודית ברובה, ובאופייה. כך היה עד לאפריל 1942, מועד הגירוש בפקודה של כל יהודי העיירה לעיר המחוז, יאש.
מצבה לאשה שנפטרה אחרי שהתארסה (צילום: נעמה פארן)
לכאורה במקום שאין בו יהודים לא נותר מי שיספר את העבר, אבל לא כן. במקום נותרו פיות כמהים לספר - המצבות. באבנים המתפוררות חקוקים עדיין סיפוריה של קהילת פודול: עיטור בצורת מספריים על המצבה מסמן, למשל, שהנפטרת הייתה תופרת, עיטור חופה מספר כי הנפטרת הייתה מאורסת בפטירתה, כך גם מעיד הכינוי "דה ג'יד" על תפקידו של דוד סולומון, איש הקשר עם ה"גויים". אפילו על מעמדות בעיירה יודעות המצבות לספר- קבוצת מצבות נפרדת שימשה "חלקה למכובדים". המצבות מספרות גם על החודש הנורא - תמוז תר"ח (1848) - חודש שבו נפטרו בזה אחר זה גברים צעירים ממגפת הכולרה. בקבר אחים גדול קבורים בפודול קורבנות אחת מרכבות המוות שיצאו מיאש.
עדות לגירוש ולחזרתם של יהודים לא רבים למקום אפשר למצוא במיעוט המצבות המתוארכות לשנים 1941- 1959. המקומיים מספרים כי בשנות ה-80 היהודי האחרון עזב, ולא ידעו לומר מי היה או לאן שם פעמיו.
הרלאו - מחברת מספרת
העיירה קטנה הרלאו נמצאת מרחק שעת נסיעה מיאש בדרך פסטורלית. מהקהילה התוססת שהייתה כאן נותרו כ- 20 יהודים בלבד, ושרד רק בית הכנסת הגדול. תקרת בית הכנסת בנויה ככיפה. היא וקירותיו מעוטרים ציורים מרהיבים, המוארים באור צהוב ורך ממנורות זיכרון כדוריות.
ובאמצע היום השני לתיעוד - תגלית: מחברת קטנה, כתובה כולה בכתב יד ברומנית שמצאנו בעזרת הנשים. אוצר בידינו: פרוטוקולים של ישיבות ועד הקהילה משנת 1953 עד 1958. שש שנים מחיי הקהילה נפרשות בפנינו. מתוך הפרוטוקולים עולה קהילה חיה ותוססת. כמו כל קהילה יהודית טובה - מלאה בעשיית חסד עם חבריה, וגם בוויכוחים ובדיונים לרוב: האם המזכיר עושה עבודתו נאמנה או שצריך לפטרו? איזו גדר יש להקים סביב בית הקברות הישן כדי למנוע חילול מצבות? האם רק הנשים או שמא גם הגברים יטבלו לקראת החגים? האם משלוח המצות יספיק לכולם, איפה יאוחסן ומי יחזיק במפתח? מי ייבחר לכהן כרב הקהילה? הדפים המצהיבים מספרים הכול.
קבר אחים, אחד משלושה באזור יאש (צילום: נעמה פארן)
המחקר הארכיטקטוני מגלה שכמו בבתי כנסת אחרים בתקופתו, גם בבית כנסת זה עזרת הנשים נבנתה מאוחר יותר. עצב ממלא אותנו כשאנו מבינים שכיפת בית הכנסת רעועה ועשויה לקרוס תוך שנים ספורות. האם יש מי שיציל אותה?
ממיפוי העיירה מתברר: המכולת של היום הייתה בעבר בית הכנסת של בעלי המלאכה, הבלוקים הקומוניסטים נבנו על הריסות בתי כנסת אחרים, בית הקפה הסמוך היה המקווה, ובניין בית הספר עדיין עומד על תלו, אך משמש לצרכים אחרים. מה יישאר בעוד כמה שנים מהרלאו שפגשנו אנחנו?
סוצ'אבה - קהילה שנעלמה, פעמיים
סוצ'אבה, עיר לא גדולה, מרחק שלוש שעות נסיעה מיאש. בשיאה מנתה הקהילה במקום כ-2,000 בני אדם. כיום נותרו כמה עשרות, רובם מבוגרים. הקהילה בסוצ'אבה אינה המשך ישיר של היהודים שגרו כאן לפני המלחמה, ושגורשו לעבוד במחנות כפייה. בתום המלחמה הגיעו לעיר אלפי יהודים, חלקם שבו אליה וחלק ניכר מהם חדשים. אך גלים של עלייה לארץ והגירה שלילית הביאו להידלדלות הדרגתית וכך אירע שמקהילה בת חמש מאות שנה כמעט ולא נותר איש.
ספר תורה מיניאטורי שנמצא בסוצ'אבה (צילום: נעמה פארן)
בסוצ'אבה בית כנסת יחיד ששרד מתוך עשרה, אבל גם הוא כבר לא משמש כבית תפילה. מדוע דווקא הוא נשאר עומד על תילו? אחת ההשערות היא העובדה הפרוזאית שמיקומו לא הפריע לתוכנית הבינוי של העידן הקומוניסטי.
בעזרת הנשים של בית הכנסת נמצאו תמונות ומסמכים, פמוטים, כלים של פסח ושאר כלי יודאיקה. כן נמצא תצלום של בית הכנסת מלא מפה לפה, כשכל המופיעים בו מחייכים בחגיגה. התמונה מתוארכת לתחילת שנות ה-80, השנים האחרונות של יהדות סוצ'אבה כקהילה שוקקת חיים.
זה מה שנשאר
מהציורים שעל קירות בתי הכנסת באזור יאש ניתן היה ללמוד על הקהילות עצמן, ועל ההשפעות התרבותיות-אמנותיות שספגו מהסביבה. שכבות הצבע, סגנונות הציור והמחיקות מלמדים על שלבי ההתפתחות האדריכלית.
מצאנו צבי ארץ ישראלי על רקע נוף אירופאי, ג'ירפות המסמלות את שבט בנימין, מסגד אל- אקצה המסמל את בית המקדש, מערת המכפלה, קבר רחל, וגם סמל מלכות רומניה שניצב מעל ארון הקודש. מקור ההשראה של הציירים, כך מתברר, הוא סיפור מרתק בפני עצמו: אוסף גלויות מארץ ישראל, שהיה נפוץ באירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20. זהו גם ההסבר לדמיון הרב בין הציורים בבתי הכנסת השונים.
את משלחת הסטודנטים ליוו חמישה סטודנטים מקומיים מהמחלקה לארכיטקטורה באוניברסיטת יאש. בתחילת הדרך הם
הביעו תמיהה על ההתעניינות ה"מופרזת" בבתי קברות ובמבנים "נטושים". רובם ככולם לא הכירו את ההיסטוריה של קהילת יהודי יאש והיה להם קשה להבין על מה ההתעקשות בפתיחת כל דלת וספר.
אך במהלך העבודה נפתחו הלבבות, משני הצדדים, וצמחה ההבנה שההיסטוריה של היהודים ביאש מהווה חלק משמעותי מההיסטוריה של רומניה. שהזיכרון שאנו מחיים ביחד, הוא גם הזיכרון שלהם, ששב ומתחדש.
תוצרי מחקר המשלחת יועלו בקרוב לאתר האינטרנט של הפרויקט , ויפורסמו כחוברת מאמרים. בקרוב ניתן יהיה לחפש באתר גם קברים של יקירים במקומות אליהן יצאו משלחות.
לפנייה לכתב/ת 
