לא עניינכם איפה הייתי
הצעת החוק שתאפשר לרשויות האכיפה לעקוב אחר מקום הימצאנו בכל רגע נתון פוגעת בזכותנו לפרטיות, ואינה עולה על הדעת במדינה חופשית דמוקרטית
זוכרים שברחתם מבית-הספר והלכתם לבלות בים? אצל לא מעט אנשים הזיכרון הזה הפך למציאות בגיל מבוגר יותר, כשאמרו לבוס בעבודה שהם מרגישים לא טוב והלכו שוב לחוף. יש גם כאלה שאותה בריחה קטנה היא דווקא מהאשה, לטובת ביקור אצל אחרת. המאחד בין כל המקרים הוא שאולי הם מהווים עבירת משמעת, סוג של הפרת הסכם, בעיה מוסרית ואפילו בגידה, אבל אינם מעשים פליליים. המכנה המשותף לכולם הוא הביטחון שאיש אינו יודע היכן הם נמצאים.
את אותה הרגשה אישית מתכוונת המדינה לקחת לנו. בקרוב, יסומן כל אחד מאיתנו בנקודת אור קטנה על מסך גדול. "האח הגדול" - רשויות האכיפה של המדינה - יידע איפה אנחנו נמצאים בכל רגע. לשם כך יהיה דרוש רק דבר אחד קטן: שנישא עימנו טלפון סלולרי.
התוצאה מרחיקת הלכת הזו תתגשם אם תקבל הכנסת את הצעת החוק השערורייתית שנמצאת על שולחנה בימים אלה - חוק נתוני התקשורת. על-פי החוק המוצע, יוכלו רשויות האכיפה, והמשטרה בראשן, לקבל את כל הנתונים כדי ללמוד בכל רגע נתון ביום על מיקומו ופועלו של כל אזרח שטלפון סלולרי מצוי בידו. בנוסף, אפשר יהיה לבדוק גם את הפעולות בכרטיסי האשראי שלנו ואת פעילותנו המלאה באינטרנט. כל שיידרש כדי לקבל את המידע הזה הוא להיות בתפקיד המתאים (ראש אגף חקירות או מודיעין במשטרה). ומשם, מי מבטיח אחרת, הוא כבר ידלוף לכל דכפין.
כאשר מביאים את המסקנה הזו בפני רשויות האכיפה, עולה מיד הדוגמה הקיצונית של אותה ילדה שהתקשרה למשטרה וצעקה "הצילו" לפני שקו הטלפון הסלולרי שלה נותק. איך תוכל המשטרה לאתר היכן נמצאת הילדה ללא אותה גישה ישירה למאגרי המידע של ספקי הטלפונים הסלולריים וחברות הבזק, נשאלת השאלה. אבל אותה ילדה, כמו כל מקרה קיצוני, היא לא הנושא שעליו נסב הוויכוח. שהרי לאיש אין ספק שבמקרים קיצוניים של הצלת חיים מותר והכרחי לאפשר למשטרה לפעול. חיי היום יום שלנו אינם אותם מקרים קיצוניים. מדוע צריך לתת למשטרה את האפשרות לדעת היכן אנחנו נמצאים בכל רגע נתון? או במילים קצת יותר ברורות: איפה הפרטיות שמגיעה לנו, האזרחים הקטנים?
לאותה זכות לפרטיות כתרו כתרים רבים. נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, כינה אותה "החשובה שבזכויות האדם". קודמו בתפקיד, מאיר שמגר, אמר שהפרטיות היקרה לנו נשמרת רק כשאדם מנהל את חייו לעצמו, "מבלי שענייניו הפרטיים הופכים תצוגה לאחרים".
אמירות כאלה, ורבות אחרות, שימשו קרקע פורייה למחוקק לקבוע ב-1992 כי הפרטיות מקומה נעלה למעמד של זכות יסוד, וכי הפגיעה בה אפשרית רק בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. האם כזהו חוק נתוני התקשורת שמצוי בהליכי הריון מתקדמים על שולחנה של ועדת חוקה חוק ומשפט?
מי שדוחף את הליכי חקיקת החוק הזדרז זה מכבר לטעון כי זה אינו "חוק האח הגדול". החוק, כך נטען, נועד לענות על צרכים חשובים של רשויות האכיפה. "פושעים מסתובבים בחוץ ואתם תימנעו את תפיסתם", התריסו. האומנם? אותו היגיון יכול להוביל מחר למסקנה שלא צריך להגביל את המשטרה לעצור את מי שהיא רוצה, להיכנס לביתו של מי שתבחר, והכול בחופשיות וללא כל צורך בצו בית-משפט, ממש כמו שתוכל לדעת היכן אנו נמצאים מבלי לעבור לשם כך בקרה של רשות שיפוטית.
ולמה לעצור בנתוני תקשורת? אפשר ללכת רחוק יותר, שהרי פושעים מסתובבים בינינו. ההסבר הוא שאנחנו חיים קודם כול ולפני הכול במדינה חופשית ודמוקרטית. במדינה כזו נותנים לרשויות האכיפה את הכוח להגן עלינו, אבל בצורה מידתית ומבוקרת. ירצו רשויות האכיפה לדעת במקרים דחופים, יוכלו. יבקשו לדעת כדי לחקור עבירות של פשעים חמורים או לנסות למנוע עבירות כאלו, יקבלו גם אז את מבוקשם. אבל לפני כן ולצורך כך, יצטרכו לעבור אצל שופט, ולהכין בקשה מנומקת ומסודרת. אז יוכל השופט להחליט אם הבקשה מוצדקת אם לאו.
קבלת החוק כפי שהוא מנוסח כיום אינה עושה את האיזון הנכון בין צורכי רשויות החקירה לזכותנו לפרטיות, ואם יתקבל החוק, יתחיל מרוץ חדש: מי יהיה הראשון שיעתור נגדו לבג"ץ. היה ואכן תוגש עתירה כזו, לא יהא זה ניתוח משפטי מרחיק לכת להעריך שאותם סעיפים בחוק שנותנים כוח למשטרה ללא בקרה שיפוטית, יבוטלו. בג"ץ הרי כבר אמר לא פעם עד כמה חשובה הזכות לפרטיות במדינה דמוקרטית. חבל שבכנסת יש כאלה שלא שמעו על זה.
עו"ד דן חי, יו"ר הוועדה להגנת הפרטיות בלשכת עורכי הדין
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
