מתביישת להודות על מה פסלתי בחורים
ברור שיש בחורים שחובה לפסול אותם, כמו בחור קמצן, או אגוצנטרי מדי. על כך אינני מתחרטת. את יכולה גם לפסול בחור טוב סתם בגלל שהוא לא נראה לך או שפשוט לא זורם לך איתו בלי לייסר את עצמך יותר מדי. אבל אני הגעתי למצב שפסלתי באמת על דברים שנראים לי היום לגמרי הזויים
כבר הרבה זמן שלא יצאתי לבליינד דייטים. לאתרי ההיכרויות שאני רשומה אליהם אני כבר מזמן לא נכנסת, וגם אם מציעים לי להכיר מישהו, אני בדרך כלל לא מתלהבת כבעבר. זה מצב בעייתי, כי אני זאת שאומרת לאנשים שאני פנויה, כחלק משיווק עצמי. הרי תמיד יש איזה מישהו שיש לו שכנה שיש לה חברה שיש לה בן דוד שחבר שלו פנוי והוא מחפש להכיר מישהי, ואף פעם אי אפשר לדעת איפה מחכה לנו המזל.
אבל נמאס לי. פשוט נמאס לי לצאת, לפגוש מישהו זר שאין בינינו שום דבר במשותף, לחייך, להיות נחמדה ולנהל את השיחה הזאת שאני יודעת שכולם בבית הקפה שומעים ויודעים שאני נמצאת בבליינד דייט ומהמרים ביניהם על סיכויי ההצלחה להמשך.
באחת הרשימות הקודמות, בה עסקתי בהבדל בין לאהוב לבין להתחתן, כתבתי שפעם הייתי בררנית מדי ופסלתי כל אחד על שטויות שאני אפילו מתביישת להעלותן על הכתב. אחד מאלו שהגיבו לכתבה הזאת כתב "זאת הדרך שלך להכות על חטא הגאווה הקדומה שלך, זאת שגרמה לך לפסול בחורים על סיבות שהיום את מתביישת לכתוב ושאכן לא כתבת אותן".
ברשימה אחרת שפורסמה כאן לא מזמן סיפרה דורית דוד שפסלה מישהו בגלל דברים שהפריעו לה והיא לא רוצה לפרט (למרות שהיא כתבה שהוא היה ממש נחמד ושהיא נהנתה בחברתו). בכמה מהתגובות שקראתי התרעמו הקוראים על כך שהיא לא פירטה, ואחד מהם כתב ש"כשמחסירים פרטים, זה מיד מעורר חשד לחוסר אמינות ותירוצים ושכדאי להימנע מהערות עמומות שהקוראים צריכים לנחש מה מסתתר מאחוריהן.
אז הנני כאן, מתגברת בקושי על הבושה הגדולה, ובעיקר המומה מעצמי כשאני חושבת על הסיבות שבעטיין פסלתי רבים וטובים.
ברור שיש בחורים שחובה לפסול אותם עוד לפני שנקשרים אליהם, ועל כך שפסלתי אותם אינני מצרה. מבחור קמצן חייבים להתרחק, למשל, וכך גם מבחור שאת מגלה בו סממנים של אגוצנטריות מתקדמת או נרקיסיזם. את יכולה גם לפסול בחור טוב סתם בגלל שהוא לא נראה לך או שפשוט לא זורם לך איתו בלי לייסר את עצמך יותר מדי. אבל אני הגעתי למצב שפסלתי באמת על דברים שנראים לי היום הזויים לגמרי.
לא עמדו בקריטריונים שבאותה תקופה חשבתי שהם חשובים
פסלתי הרבה בחורים נורמלים ונחמדים שהכרתי בעבר, מפני שהם לא עמדו בכל מיני קריטריונים שבאותה תקופה חשבתי שהם חשובים מאוד. היו כאלה שנפגשתי איתם רק פעם אחת, אבל היו גם כאלה שנפגשתי איתם כמה פעמים וניסיתי לתת להם צ'אנס כביכול.
מדובר בבחורים שהתנהגו אלי יפה, הביעו התעניינות והתנהגו כמו שצריך, כלומר, התקשרו, לא נעלמו, נתנו לי תחושה של ביטחון, החמיאו, ובעיקר - רצו מאוד. אבל אני ישבתי לי אי שם במגדל השן מחכה לנסיך שיבוא להציל אותי מבדידותי הגואה, כמו הנסיכה פיונה. רק שרציתי שיגיע באמת נסיך ולא מפלצת. שלא כמו הנסיכה פיונה, לא השכלתי להבין שגם מפלצת יכולה להיות בעבורי אותו נסיך שלבואו מחכה אני. כל הזמן חשבתי שאולי יגיע משהו יותר טוב ולא רציתי להתפשר. לא הבנתי שבכל מערכת יחסים צריך להתפשר על משהו, צריך רק להחליט על מה מוכנים להתפשר ועל מה לא.
מיותר לציין שאותם בחורים שפסלתי נמצאים היום בזוגיות נורמלית, וחלקם גם התחתנו ויש להם ילדים, מה שרק מוכיח את כוונותיהם הרציניות, את רצונם הכן במערכת יחסים מחיבת, וכמובן את ההפסד התיאורטי שלי.
פסלתי הרבה מאוד בחורים טובים, אכפתיים וחכמים, רק בגלל שלא היתה להם השכלה אקדמאית. רציתי מישהו משכיל ונרתעתי מכל חסרי ההשכלה, כולל אלה שהעידו על עצמם שהם בעלי השכלה שלא ברור מה היא ואיפה נרכשה.
יצאתי עם בחור שנראה נחמד וגם התנהג אלי מאוד יפה. אבל לא היתה לו עבודה רצינית באותה התקופה, ומאחר שלא התרשמתי שהוא חכם במיוחד, לא צפיתי לו עתיד מזהיר. פגשתי אותו לפני כמה חודשים כשהייתי בבנק. הוא נשוי עם ילדה ועובד במקום גדול ונחשב. אין ספק שהיום מצבו בוודאי יותר מזהיר ממצבי שלי.
הכרתי בחור ממש מקסים שהתנהג אלי מאוד יפה. התקשורת בינינו היתה ממש טובה ושידרנו על אותו גל. הוא נראה לא רע ומאוד מצאתי חן בעיניו, אבל היו לו כמה חטטים על הפנים, לכן נפרדתי ממנו לשלום (ועד היום אני מצטערת על כך).
יצאתי עם בחור שהיה קצת "חננה", אבל הוא היה נחמד, מפרגן, רציני בכוונותיו ומבוסס מאוד. יכלו להיות לי חיים מאוד טובים עם אחד כזה, גם מבחינת החברות שאולי היתה יכולה להתפתח בינינו וגם הייתי נהנית מרווחה כלכלית. אבל לא קיטלגתי אותו לסוג של החננות החמודים והנסבלים ולכן פסלתי אותו (אם כי לאחר לבטים רבים).
הכרתי בחור חביב שמאוד התלהב לצאת איתי. הוא החמיא לי ונהנה לבלות את זמנו במחיצתי. העניין הוא שהוא היה קצת דכאוני ונטה למצבי רוח, ולא ראיתי איך זה יכול להסתדר בינינו, מאחר שגם אני לא בין האופטימיים הנצחיים.
הוא שלח לי SMS עם שגיאות כתיב שגרמו לי עיוורון זמני
יצאתי עם בחור והפגישה היתה ממש טובה. יצאתי מהפגישה והרגשתי שאני רוצה לראות אותו שוב, והוא אכן התקשר והחל להשקיע. לאחר כמה פגישות הוא שלח לי איזה SMS אחד שהיו בו שגיאות כתיב שגרמו לי עיוורון זמני. לא יצאתי איתו שוב.
פסלתי בחור תמים שהזכיר לי מישהו שעבד איתי פעם ושלא יכולתי לסבול אותו. לא ראיתי איך אוכל לצאת עם מישהו שמזכיר לי מישהו כזה (למרות שבאמת ניסיתי).
ומה עם אלה שפסלתי לאחר הפגישה הראשונה בלי לתת צ'אנס או יותר גרוע - כאלה שפסלתי כבר בשיחת הטלפון בכלל מבלי להיפגש איתם? ולמה עשיתי את זה? בגלל כל מיני דברים משונים שהאמנתי בהם ובגלל סטיגמות שהייתי שבויה בהן.
בחור שאמר לי שהוא לא אוהב את "סיינפלד", כי זה לא מצחיק אותו (לא הבנתי איך זה יכול לקרות); בחור שאמר לי שנאור ציון מצחיק אותו (גם לא הבנתי איך זה יכול לקרות); בחור שדיבר יותר מדי על אמא שלו; בחור שלא היה לי נעים לשמוע את הקול שלו; בחור שהיה לו צחוק מעצבן ומשונה שלא לומר מביך; בחור שכשצלצלתי אליו לסלולרי מוזיקת ההמתנה היתה שיר של אבי ביטר; בחורים עם שמות מוזרים (הנחתי שהם בוודאי מוזרים לא פחות); בחור שהיה אוהד שרוף של בית"ר ירושלים; בחור שאמר לי בסוף הפגישה ש"הוא הולך הבית"; בחור שאמר לי שאף פעם לא היה בחו"ל; וכך אני יכולה להמשיך עוד עם הרבה דוגמאות.
לזכותי ייאמר שהיום אני כבר לא עושה את זה. עם הגיל באים הניסיון והחוכמה, ואין ספק שאילו היה לי אז את השכל של היום, ודאי הייתי פועלת אחרת. היום חשובים לי כמה דברים מאוד בסיסיים בבחור. חשוב לי שיהיה אינטליגנטי, שיהיה לו חוש הומור, שיתנהג אלי יפה ויהיה טוב לב ואכפתי. זה לא שאני חושבת ששאר הדברים שיש לבן אדם להציע לא חשובים. הם חשובים, אבל הרבה פחות. היום גם ברור לי שהסטריאוטיפים לא תמיד נכונים, ושכל הקריטריונים האלה שהאמנתי בנחיצותם הם לא בהכרח המתכון הנכון לזוגיות בריאה ומצליחה.
לפנייה לכתב/ת 
אבל הוא לא אוהב סיינפלד!
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
