דרוש תוכן לבת-מצווה

בשנים האחרונות יצא לי להשתתף בלא מעט מסיבות "בת מצווה". כנראה שמבלי ששמתי לב, הרבה אחייניות, בנות דודות ובנות של חברים קרובים בגרו להן עם השנים. לאור העובדה שמשפחתי (המצומצמת והמורחבת כאחת) משופעת, ב"ה, בבנות, די לקחתי את האירועים החביבים הללו כמובנים מאליהם. אבל לאחרונה הזדמן לי דווקא אירוע יוצא דופן - כניסתו של בן (נדיר במחוזותינו, אתרוג ממש) בעול תורה ומצוות, "בר מצווה" אמיתי. והדיסוננס, היה קשה מנשוא.

מסתבר שכשאתה בן, יש בעניין הזה של כניסה לעול תורה ומצוות יותר מאשר מסיבה נחמדה, ואוסף של עצות טובות לחיים, אלא תוכן של ממש. הילדון הגמלוני הזה, בעל חתימת השפם המביכה, מתחיל מיום זה והלאה להניח תפילין, לעלות לתורה ואף לקרוא בה, להצטרף למניין ולזימון ועוד ועוד. אין ספק, הוא יוצא ביום זה מגדר "קטן", ונכנס כחבר שווה ערך ב"כלל ישראל”.

והבנות? מה שונה אצלן ביום שאחרי "בת המצווה"? מעבר לתסרוקת שעוד מחזיקה מעמד בכוח הספריי, לא הרבה.

בתור ילדה, האכילו גם אותי את הלוקש הזה של כניסה לעול מצוות, ואני אפילו זוכרת את זה כאירוע די מרגש שייחסתי לו הרבה משמעות. אבל בפועל, ככל שניתחתי את זה לעצמי, הגעתי למסקנה שזו אחיזת עיניים - הרי את רוב המצוות כבר קיימתי בפועל מזה שנים - שבת, כשרות, תפילה וכו'. הן מצוות שילדים בימינו מקיימים לכל דבר ועניין מיום שהם עומדים על דעתם (ואפילו לפני כן, לכל אותם תינוקות אומללים שאחרי ששתו מטרנה, לא נותנים להם לאכול את המרק עם העוף הטחון...)

אז נכון, טכנית רק מגיל שתים עשרה ממש התחייבתי בהן, אבל לא הבחנתי בשום שינוי משמעותי באורחות חיי בימים שאחרי, מעבר לכך שהתחלתי להדליק נרות שבת, וגם שיכלתי לצום ביום כיפור, בלי שאימא תנג'ס ותגיד שבכל זאת אולי כדאי שתאכלי משהו, כי את עדיין לא חייבת. אבל זהו. לכן, בסופו של דבר, במבט לאחור על "בת המצווה" שלי, חשתי מאוכזבת ומרומה.

ומה קרה בשנים הרבות שעברו מאז ועד היום? אותה גברת, בשינוי אדרת. הרבה "אשת חיל מי ימצא", הרבה מסרים שסובבים סביב בגרות, קבלת החלטות, הבחנה בין טוב ובין רע, ועוד כהנה וכהנה דברים חשובים באמת. בלי ציניות. אבל כל זה נובע מהעובדה הפשוטה שאירוע או מועד בת המצווה לבנות הוא ריק, כמעט ללא תוכן עצמי, ומתוך התחשבות, כבוד ואהבה לבנות שלנו, אנחנו מחפשים דרכים יצירתיות שלא לקפח אותן אל מול הבנים, ולספק גם להן את "טקס ההתבגרות" שהן צריכות.

ושלא תבינו לא נכון, יש מי שעושים את זה, ואולי אפילו בהצלחה. אבל התחושה היא ש"אין הדבר תלוי אלא בי", ושכל אחד מאיתנו, ההורים לבנות, צריכים לשבור את הראש בניסיון להכניס תוכן, אולי אפילו קצת מלאכותי, אל תוך היום הזה. וכאשר המדובר במסרים סביב השאלה מה זה אומר היום להיות אישה בעולם דתי, זה ממש, אבל ממש, לא קל.

אז מעבר להגיגים ולתחושות לא פשוטות אלה, יצאתי מכל ה"בת מצוות" עם תחושה אחת חזקה במיוחד- לחץ. יש רק עוד כמה שנים עד שהבנות שלי "יכנסו לעול תורה ומצוות”, לא נראה לי שנספיק לפצח את זה עד אז.