חרדי נשך חילוני

מי הם החרדים לפי מדורי הפלילים? קבוצה המקיימת טקסי "פולסא דביטוח" - כדי למשוך במרמה כספים מפרמיות. חבורה הלובשת בגדים שחורים, מתוך חשיבה מעשית על הנוחות בביצוע עבירות רכוש מגוונות. אנשים שמסתובבים עם כובעים בסגנון אל קפונה מתוך הזדהות עמוקה עם דרכיו של המאפיונר המנוח.

העיקרון הראשון שלומד כל עיתונאי מתחיל הוא שה"מי", לעיתים הרבה יותר חשוב מה"מה". לכל אחד מהם דקלמו את המשפט הידוע: כלב נשך אדם - זו ידיעה טריוויאלית, אדם נשך כלב - זה אירוע חדשותי. סוד גלוי הוא שידיעות המצליחות לתפוס כותרות לא קשורות, לעיתים קרובות מדי, לרמת האקזוטיות של סיפור העלילה. עשרות גניבות מתרחשות כל יום, מעשי אונס והונאה. הכול יכול להחליק, מתחת ל"רדאר החדשותי". מקסימום יזכה לכמה משפטים, אי שם בתחתית, ליד הצעת נופש אטרקטיבית, זאת בתנאי כמובן, שהעורך נמצא במצוקת אייטמים.

אז מה כן הופך סיפור בנאלי לכאורה, פשע רגיל, לנושא חם? התשובה היא הנפשות הפועלות. הוא מפורסם? היא ידועה? זה כל מה שצריך כדי שהידיעה תקבל הבלטה במסגרת אדומה על עמוד כפול. בישראל הצליחו להרחיב את עקרון ה"מי" ולכלול בו מגזר שלם מהאוכלוסיה. עיתונאים למדו מהר מאוד שאם המילה "חרדי" על נגזרותיה, תשתרבב לכותרת האיומה שהכינו מבעוד מועד, מובטחת להם תשומת הלב המרבית של עם ישראל ואשתו. "חרדי נשך חילוני" - זו הגרסה הישראלית המחודשת למשפט האלמותי.

נכון, שתקנות האתיקה עושות לאותם כתבים ועורכים עבודה קשה. לא ניתן חוקית להרכיב את צמד המילים הפופולארי: 'חרדי גנב', 'חרדי אנס', זו עבירה על חוק לשון הרע. מה גם שבניגוד לזמנים עברו, חרדים כבר לא מוכנים כל כך לשתוק ולהניח לכלבי הדמוקרטיה לנבוח את שלהם.

במקום לחדול מהפיכת ציבור שלם לפושעים מועדים. להבין שהשתייכותו הדתית של האדם אינה, עם כל הצער שבדבר, אחראית או רלוונטית לפשע שביצע. שאין שום סיבה להפוך את השותפים לדרכו הרוחנית לשותפים לדבר עבירה - הם מצאו דרכים לעקוף את החוק. במקום חרדי ישתמשו בביטוי "תושב בני ברק" או ביתר עילית. אם יש חשש לעיר מעורבת ושהקורא עוד עלול לחשוב שלא מדובר בחרדי, הם ייעזרו בביטוים אחרים: תלמיד ישיבה, אברך ובאין מוצא אחר גם ב'אדם בעל חזות חרדית'.

לידיעות כאלה יש בחלק מהמקרים נטייה להתעלם ממושגים קריטיים להבנת המניע לפשע, אם כי אפשר בלית ברירה להוסיף אותם בסוף הידיעה מבוישות וחסרות משמעות. הוא 'ככל הנראה' קצת מעורער, יספרו על פסיכי עם היסטוריה מתועדת היטב של בעיות נפשיות. פושע שהפך 'לחרדי' בכלא בעת שריצה עונש מאסר על עבירה דומה, סתם מידע מיותר. למה לסבך? – הוא חרדי, עבריין וגמרנו עניין.

שנים ניסיתי להבין מה הופך את הידיעה על "דוס פושע" לאייטם ממדרגה ראשונה. שמחה לאיד כנגד ציבור שחרט על דיגלו את נקיון כפיים? אולי אנחת רווחה על כך שהפשע המסוים מאוד הזה, התרחש מחוץ למחנה? לא בבית ספרנו אלא 'אצלם'.

האם זה מפחית מעט מעוצמתם של סיפורי הזוועה היומיומיים שמספק לנו המייניסטרים?

כשמסתכלים על התגובות של "תראו, גם אצלכם יש עבריינים וכו" וטיקבוקי "כל החרדים גנבים ושות". נראה שלחברה בישראל, במידה מסוימת, קל להתחבר דווקא למכנה המשותף הנמוך ביותר. לכן אין צורך אולי להאשים את 'התקשורת' בכך שהיא מספקת לציבור את מה שהוא רוצה. גם אם זה אומר להפוך ציבור שלם למדמנה אנושית, ואגב על השאלה: 'האם זה מרגיע משהו לדעת שגם אצל החרדים יש קרימינלים? - יש תשובה - כנראה שכן.