30 לביקור סאדאת: מה יצא מהשלום הזה?
"העם נענה כמו בתולה למאהב", משחזר אורי אבנרי. "הח"כים הסתובבו כשיכורים מול משיח", קובלת גאולה כהן. שחל נזכר בנכדה ובמקטרת, שובל - בתנאים המוקדמים, ארנס מבכה את תקדים הנסיגה, וסטף ורטהיימר מספיד את המלחמות על שטח. שלושים שנה אחרי הנאום ההיסטורי בכנסת, חוזרים אלה שהיו שם לרגעים המרגשים - עם טעם מריר של החמצה
רבים היו סקפטים. מיאנו להאמין. הרמטכ"ל מוטה גור הזהיר ממזימה נוספת, מסוס טרויאני שיזנק מכבש המטוס. אבל השבוע לפני שלושים שנה, זה קרה: בנתב"ג נחת האיש עם המקטרת, אדריכל מתקפת הפתע של יום כיפור וההונאה שקדמה לה, המנהיג שהבטיח לבוא עד ירושלים בשביל השלום - וגם מימש.
"אני רואה את האותיות המצריות על גבי המטוס ומתקשה להאמין", נזכר משה שחל, אז יו"ר סיעת המערך האופוזיציונית. "פתאום המטוס נפתח, ואנואר סאדאת בכבודו ובעצמו יורד ממנו. זה היה מופלא. לחצתי את ידו ואמרתי לו בערבית: 'זה כבוד גדול שאתה מגיע לביקור מרגש מעין כמוהו'. 'מניין הערבית', הוא שאל אותי. 'אני יליד עיראק', השבתי. זה היה מאוד מיוחד".
קבוצת עבודה ממצרים, שהגיעה לישראל כדי לתאם את ביקור הנשיא, העבירה לידי שחל בקשה מפורשת מסאדאת: לפגוש בארץ את גולדה מאיר, ראש הממשלה במלחמת יום הכיפורים. היא הוזעקה ארצה מחו"ל, לא לפני שהתעקשה שוב ושוב לוודא שהפעם, אין מדובר בתרגיל. "לאחר הנאום בכנסת הגיע סאדאת לביקור בסיעה", נזכר שחל. "נודע לנו שנולדה לו נכדה, אז קנינו מתנה וביקשנו מגולדה שתעניק לו אותה. הוא מאוד התרגש. לצד הברכות החמות, גולדה לא שכחה להזכיר לו שהוא נהג לכנותה 'הגברת הזקנה'".
סאדאת נואם בכנסת (צילום: יעקב סער, לע"מ)
בפרספקטיבה של שלושים שנה, מבין שחל עוד יותר את גודל הרגע: "תמיד טענתי שבמזרח התיכון עושים הכל בגדול. ללכת ליריב שלך זה פיוס אמיתי וגרנדיוזי, ולא יעשה זאת מישהו שכוונתו לרמות אותך. מלחמת אוקטובר הייתה אמנם הוויזה שלו להגיע להסכם, אבל כאיש דתי, הוא האמין בשליחותו להביא בשורת פיוס לשלוש הדתות, על פי רוח הקוראן".
גם אורי אבנרי נמנה עם 120 הח"כים שהאזינו לנאום סאדאת בכנסת. מבחינתו, האירוע הזה "שווה בחשיבותו לנחיתת האדם הראשון על הירח. הרמטכ"ל טען שזו מזימה, אבל לכולנו היה ברור שפה קורה משהו היסטורי וחד-פעמי, כשסאדאת יצא מהמטוס ונעמד דום".
"הארץ נשפכה לרגליו", נזכר אבנרי באווירה ששררה אז ברחוב. "העם וגם הכנסת נענו לו כמו בתולה שנענית למאהב הראשון. הוא היה מפתה בלתי רגיל - אדם יפה ומרשים, שהקרין אצילות, סולידיות ואמון. כשפגשתי אותו, סיפרתי לו שכשראיתי אותו בטלוויזיה יוצא מהמטוס, הוצאתי ראשי לחלון כדי לראות מי בחוץ - ולא היה שם איש מלבד חתול רחוב בודד".
בואו של סאדאת, מספר אבנרי, מוטט בין רגע חומת אי-אמון של דורות. "סאדאת הבין שהסכסוך הוא שני-שלישים פסיכולוגיה, ורק השליש האחרון בעיות. הוא עשה מעשה חכם בצורה בלתי רגילה כשפיענח את הגן היהודי, ובמהלך אחד של צעד בונה אמון בריבוע, הצליח להתגבר על פחדים שהם תולדה של מלחמה ארוכה".
כמו שיכורים בכנסת
גאולה כהן, אז חברת-כנסת מטעם הליכוד, נכללה במשלחת שארגן בגין לקבל את פני הנשיא בנמל התעופה. אבל היא סירבה לקחת חלק בחגיגה. "אנשים היו שיכורים, כאילו לגמו את כל היין שבעולם", היא מספרת. "לא הייתי מוכנה להשתתף בהיסטריה המשיחית של ה'שלום', שאחזה בכנסת. חשבתי שמן הראוי שאשמע את האויב שלי, בטרם אתן לו קרדיט ואצא מהכלים לכבודו".
"קראת לי הגברת הזקנה". עם גולדה ופרס (צילום: יעקב סער, לע"מ)
כהן אמנם לחצה את יד הנשיא, אך שמרה על איפוק; היא סירבה למחוא לו כפיים עם כניסתו למשכן. "הייתי היחידה. חשבתי לעצמי שאם סאדאת הוא המשיח - הוא לא המשיח שלי. דעתי הייתה שאם הולכים למשא-ומתן, צריך להיות מחושבים וקרים ולא להתלהב. אז עוד לא ידעתי שכבר בשיחות דיין-תוהמי במרוקו סוכם על החזרת כל סיני.
"הביקור הפיג את החשש הקיומי התמידי של היהודים", מודה כהן, שבכל זאת הצביעה נגד הסכם השלום, והייתה מהמתנגדות הגדולות לפינוי ימית. "לדעתי סאדאת לא הכיר בזכותנו למדינה יהודית, אלא רק בעובדת קיומנו כאן", היא מסבירה, מבלי להסתיר את הכבוד שרחשה לו: "חשבתי לעצמי, הלוואי שהיה לנו אחד כזה, אדם מרשים עם הרבה אינטגריטי, שיודע בחכמה רבה לדאוג לאינטרסים של עמו". לדבריה, בזמנו שמעה משמעון פרס, כי סאדאת העיד באוזניו שכשראה אותה בטלוויזיה, התרשם מעיניה הבוערות מלהט - וייחל לעצמו חברי פרלמנט לוחמניים כמוה. "אמרו לי שהוא כינה אותי ג'דה".
הביקור שהוליד ויתור
משה ארנס, אז ח"כ מטעם הליכוד, החמיץ את הביקור ההיסטורי. "הייתי בשליחות מטעם המגבית היהודית, ולא הספקתי לשוב ארצה. אבל אין ספק שאפילו דרך הטלוויזיה, לראות את נשיא מצרים יורד מהמטוס וזוכה למשמר כבוד ישראלי - הותיר עליי רושם גדול מאוד".
ארנס לא הטיל ספק בכוונותיו של סאדאת להגיע להסכם. "האמנתי כי לאחר שהובס במלחמת יום כיפור, הוא עושה את הדבר הנכון בעיניו לארצו. הוא ביקש להחזיר לעצמו את כל השטחים, העלה את מצרים למסלול יחסים טובים עם ארצות-הברית, קיבל מהם סיוע והוריד את נטל המלחמות מהמשק המצרי".
"הוא היה בהחלט אדם בעל יכולת וכריזמה, וכנראה גם חכם מאוד, אם הצליח להוציא מאיתנו את הנסיגה המוחלטת הזו", ממשיך ארנס. "להסכם שנולד בעקבות הביקור אין תקדים בהיסטוריה של האנושות: החזרת כל השטחים שנכבשו ממנו במלחמה, שהוא עצמו התחיל בה. לא תיארתי לעצמי שהביקור הזה יוליד בסופו של דבר ויתור ענק של ישראל".
זלמן שובל, אף הוא ח"כ בליכוד באותם ימים, הספיק לשוב ארצה מביקור באו"ם ממש בדקה התשעים. "היה פה אומץ לב בלתי מבוטל של מנהיג שעשה החלטה אמיצה וחכמה, ולא פחות מכך - רציונלית", אומר שובל. אבל לדידו, לא הכל היה ורוד: "עוד לפני הנאום הייתה לי תחושה חצויה, והדברים איששו את תחושתי. הוא אמר 'שלום ולא עוד מלחמה', אבל זה לא היה בעיניי משפט של סוף פסוק - כשהוא דיבר על הצורך למציאת פיתרון גם לבעיות האחרות של ישראל ושכנותיה. לא שמעתי אמירה בלתי-מותנית בנאומו".
ימי משיח - ותחושות בגידה
אורי אבנרי משוכנע כי בסופו של דבר, להסכם, שהיה תולדה של הביקור, לא היה סיכוי ללא תכונותיהם של שני המנהיגים. "ייחודו של סאדאת שהוא היה אדם מאוד אמוציונלי ודרמטי, ומולו עמד אדם סופר דרמטי - בגין, שכל חייו היו מעין שרשרת דרמטית. מין מצא את מינו במידה מסוימת". אבנרי בטוח כי סאדאת לא היה מגיע לביקור, אילולא ידע שהדבר יוליד הסכם הכולל נסיגה ישראלית מלאה. "הוא לא היה אדם קל דעת, ולכן לא בא לפני שווידא שהדבר אכן ישא פרי מבוקש; שבגין אכן ייענה לצעד הזה. זה היה טנגו של שניים".
מיד אחרי הביקור יצא אבנרי למצרים: "מצאתי את קהיר בשיכרון של קרנבל לאומי. הייתה שם הרגשה שימי המשיח הגיעו, ושכל בעיות המדינה באו על פתרונן. אבל השלום לא נתן לרחוב המצרי כלום, למעט הרגשה של בגידה בפלסטינים. הם סבורים שבהסכם בגדו בבן-דוד עני, דבר שהפך אותם למנודים בעם הערבי". במישור הפלסטיני, סבור אבנרי, סאדאת שגה: "הוא היה בטוח שייצא שלום גם איתם, ולא הבין שבישראל לא היו מוכנים לכך". ולמרות הכל, הוא אומר, "השלום הקר הזה חוסך לנו אלפי קורבנות - וזה שווה הכל".
החתימה המשולשת (צילום: אי.אף.פי)
משנחתם ההסכם, גם בארץ הייתה חגיגה גדולה. אבל בקרב ההנהגה, היה מי שניסה לשמור על איפוק. "משה דיין קרא לי הצידה ואמר: 'זה לא יהיה מה שחושבים - זה יהיה שלום קר, אבל תיפסק הלחימה'", נזכר זלמן שובל בשיחה עם שר החוץ דאז. בקפיצה קדימה, הוא מסתכל על השורה התחתונה: "אנחנו צריכים לזכור היטב שההסכם עמד גם בתקופת מלחמת לבנון הראשונה והשנייה - מצרים הייתה נאמנה להתחייבויותיה".
משה שחל מזכיר כי חרף היחסים הקרים, מצרים עמדה בדיבורה "גם כשהדלק שסיפקה שימש בנזין לטנקים במלחמת לבנון". אולם גם הוא סבור כי מאותו הסכם היסטורי, שנולד מהביקור של הנשיא המצרי בישראל, עולה תחושת החמצה. "כשלנו בהבנת התרבות והמנטליות, וחיזקנו אצלם את דעת האליטות שאנחנו נטע זר, המתנשא על הערבים. אף פעם לא דיברנו אל העם המצרי ברמת היצירה המשותפת, התרבות. למצרים תרבות של 5,000 שנה, ועדיין התייחסנו אליהם מלמעלה".
מחפשים את פירות השלום
ארנס מנתח את פני הדברים אחרת. מלכתחילה הוא הצביע נגד "הסכם הכניעה", כפי שראה אותו כבר אז. "גם מבחינתי ההסכם עם האויב הגדול והמסוכן ביותר היה יעד חשוב. גם אני חשבתי שצריך ללכת לוויתורים בסיני, אבל לא לחזור לקו שהיה קיים לפני הפלישה המצרית במלחמת העצמאות. לא היה צריך להחזיר לתוקף כל מה שאיבד במלחמה".
לדברי ארנס, "הסכם השלום עם מצרים יצר את הפרדיגמה של שטחים תמורת שלום - פרדיגמה שרודפת אותנו עד היום. זהו הסכם חתום ולא צריך לסגת ממנו, הוא שומר על גבול שקט בינינו לבין מצרים, וזה חשוב. אך סימן השאלה נותר: לולא ויתרנו על הכל, האם המחיר היה מלחמה עם מצרים? לדעתי, לאחר מלחמת יום כיפור, ספק אם הם היו מוכנים לצאת למלחמה נוספת". גאולה כהן שותפה לדעתו: "מנחם בגין היה מנהיג גדול, אבל הוא טעה כשחתם. הנסיגה מסיני יצרה תקדים רע במחיר ששילמנו. גם אין לנו ממש שלום עם מצרים, שממשיכה במלחמה שלה בציר פילדלפי".
"הגולן בכיס שלי" (צילום: אי.אף.פי)
איש העסקים סטף ורטהיימר, אז ח"כ בסיעת ד"ש, דוחה את הביקורת: "ההרגשה אז הייתה נהדרת, והייתה ציפייה שדברים יתקדמו יותר מהר. אבל גם חומת ברלין נפלה לפני עשרים שנה. דברים משתנים בעולם, הרבה בזכות ההבנה שהמלחמה בעולם היא כלכלית ולא צבאית - מלחמה על מקומות עבודה, ולא על שטחים".
לדברי ורטהיימר, "בזכות ההסכם קיבלנו שקט, ידענו להביא כלכלה נכונה ומקומות עבודה. זה שינה את כל כללי המשחק בעולם, והבנו שאנחנו צריכים לחיות עם הטורקים, הפלסטינים, הלבנונים והירדנים. גם היום צריך לחזק את הצבא, אבל באותה מידה, הצבא צריך להבין את מגבלותיו. בסך הכל, בזכות ההסכם אנחנו מתקדמים".
שחל נזכר לסיום בשיחה שקיים עם סאדאת בביקור גומלין במצרים, ועד היום טורדת את מנוחתו. "ישבנו בארוחת ערב מפוארת, הוא ואני עישנו מקטרת, ניצלתי הזדמנות ושאלתי אותו, מדוע המנהיג היחידי אותו עדכן בביקור היה אסד. הוא צחק והשיב: 'זה היה חשוב כי ביכולתו היה להפריע וגם לתמוך'. הוא סיפר שקרא לנשיא הסורי להצטרף: 'הגולן בכיס שלי', אמר - וקיבל את ברכתו של אסד. לא העזתי לשאול אותו על סמך מה טען שהגולן אצלו בכיס, ואני אוכל את עצמי על כך עד היום", מסכם שחל, שמייחל גם לדור הזה לחזות במהלך גדול נוסח סאדאת, הפעם - בערוץ הסורי.
לפנייה לכתב/ת 
סאדאת בכנסת
צילום: יעקב סער, לע"מ
לא המשיח שלי: כהן
צילום: צביקה טישלר
קיבלנו שקט: ורטהיימר
צילום: חגי אהרון
טנגו לשניים: אבנרי
צילום: צביקה טישלר
הפרדיגמה רודפת: ארנס
צילום: גיל יוחנן
נטע זר: שחל
צילום: אתר הכנסת
לא סוף פסוק: שובל
מומלצים
