על שיתוף קבצים, אנטי מחיקון וההיסטוריה של הטלוויזיה
האם הנסיון לעצור את הורדת הקבצים באינטרנט דומה לנסיון לבלום את הצבע בטלוויזיה הישראלית? איך פעל האנטי מחיקון?
לפני כמה שבועות הסתיים בארצות הברית דיון משפטי חשוב. ארגוני זכויות יוצרים תבעו אישה שאיפשרה לאחרים להוריד שירים מהמחשב שלה באמצעות תוכנת שיתוף קבצים. בית המשפט פסק נגדה והיא תאלץ לשלם סכום לא מבוטל של יותר מ-200 אלף דולרים.
הסיבה שפתחתי בסיפור על המשפט שהתנהל בארצות הברית, היא מכיוון שיש כאן ניסיון ברור של חברות המוזיקה וארגוני השמירה על זכויות יוצרים לנסות להלחם בתהליך טכנולוגי, אשר לדעתי, הוא בלתי הפיך.
כל ילד יכול
שיתוף קבצים באמצעות רשתות מחשבים היא טכנולוגיה שהתפשטה בעולם כמו דלקת גרון בגן ילדים,
ותאמינו לי, מניסיון, שהדבר היחיד שמתפשט יותר מהר מדלקת גרון בגן ילדים זה זן אחר של דלקת גרון. כל ילד מגיל ארבע יכול לשתף קבצים, מאוד קל לכתוב תוכנות שיודעות לעשות את זה, והאנונימיות של האינטרנט פירושה ששיתוף קבצים, לפי כל הסימנים, לא ייעלם. ההפך.
הקרב של חברות המוזיקה הוא אבוד. הסיכוי לעצור את התופעה הזו דומה לניסיון לכבות שריפה בכפית. במילים אחרות, לדון קישוט סיכוי טוב יותר נגד טחנות הרוח מאשר לחברות התקליטים נגד ילדים בני שמונה המורידים שירים של בריטני ספירס.
הקרב נגד הצבע
המאבק הנוכחי מזכיר קרב אבוד נוסף, וזה הקרב שניהלו ממשלת ישראל ורשות השידור נגד האפשרות של אזרחי ישראל לצפות בשידורי טלוויזיה בצבע בשנות ה-70'. אולי נכון יותר לומר שהייתה זו רק ממשלת ישראל שניהלה את המלחמה הזו, באזרחיה שלה, כי רשות השידור היא בסך הכל כלי ביצועי של מדיניות הממשלה.
עד אמצע שנות ה-70', הרוב המוחלט של מקלטי הטלוויזיה בארץ ידעו להציג רק שחור לבן. עם זאת, רוב תחנות הטלוויזיה שידרו בשחור לבן, כך שגם מי שהתמזל מזלו להיות הבעלים המאושרים של טלוויזיה צבעונית, התמונה הייתה עדיין בשחור לבן.
באמצע שנות ה-70' לערך החלו רוב תחנות טלוויזיה בעולם לעבור לשיטת שידור בצבע. האירופים החלו לשדר בצבע בשלב מוקדם יחסית, אבל את השידורים הקרקעיים שלהם לא קלטו בארץ. התדרים שבהם משודרים אותות הטלוויזיה הם גבוהים למדי, כמה עשרות עד כמה מאות מגהרץ, וגלי רדיו בתדרים כאלה מתנהגים באופן די דומה לאור רגיל - הם לא עוברים בקלות דרך מכשולים כמו הרים ובניינים. לכן, נאלצנו לחכות עד שיחלו שידורי לווין של תחנות טלוויזיה אירופיות כדי לראות טלוויזיה בצבע.
לעומת זאת, ניתן לקלוט את אותות השידור של המדינות השכנות גם דרך אנטנה רגילה. כל מקלט טלוויזיה רגיל, גם בלי אנטנת לוויין יקרה, יכול היה לקלוט שידור בצבע.
דילמה קשה
טלוויזיות בשחור-לבן היו נפוצות למדי בישראל, אך צבעוניות נחשבו עדיין כמוצר יוקרה מובהק. רק העשירונים הגבוהים יכלו להרשות לעצמם את הלוקסוס של טלוויזיה בצבעים. הממשלה הייתה, אם כן, בדילמה קשה מאוד. מצד אחד, אי אפשר לעצור את השידורים בצבע. את השידורים של תחנות זרות אי אפשר פיסית למנוע, אלא אם כן נפגיז את הירדנים והקפריסאים, ועם יד על הלב, לא נראה שמגיע להם כזה יחס ואז גם לא היינו נחשפים לתוכניות מופת כמו קצ' עם קרי ואן אריק ומועדון 700.
המצב החמיר מבחינת הממשלה כאשר רשות השידור קנתה תוכניות מחו"ל כמו דאלאס, שושלת, קולומבו וקוזא'ק. כל התוכניות הללו, שהוקלטו בארצות הברית, היו בצבעים! ככה הן צולמו. זאת ועוד, אפילו הטלוויזיה
הישראלית, הטלוויזיה שלנו, חייבת לשדר בצבע מדי פעם. למשל, את האירוויזיון שהתקיים כאן ב-79' צילמה רשות השידור והעבירה לכל תחנות הטלוויזיה באירופה - ועל פי תקנון השידורים הם היו מחויבים להעביר שידור צבעוני.
מצד שני, הממשלה באותן שנים הייתה מחויבת לשיוויון בין השכבות החלשות והחזקות וביקשה למנוע פערים חברתיים, לפחות למראית עין. הפתרון היה מקורי ביותר, וכדי להסביר אותו נצטרך להבין קצת יותר את עיקרון הפעולה של הטלוויזיה והדרך שבה היא מפרשת את האותות שהיא מקבלת מתחנת השידור, והופכת אותן לתמונות חיות.
איך עובדת טלוויזיה CRT
כל הטלוויזיות מהדור הקודם, לפני ה LCD והפלזמה, הן מסוג המכונה 'שפורפרת קרן קתודית' (CRT), מיכל זכוכית גדול וריק מאוויר, או מלא בוואקום.
בקצה אחד של השפורפרת יושבת אלקטרודה שפולטת אלקטרונים - או בשם המקובל והקליט יותר: תותח אלקטרונים. התותח הזה, כמו שהשם מרמז, יורה קרן של אלקטרונים על מסך של חומר זרחני שמרוח על הצד השני של השפורפרת. כשהקרן הזו פוגעת בחומר הזרחני, היא גורמת לו לזרוח.
אנחנו מסתכלים על החומר הזרחני מהצד השני, מחוץ לשפורפרת, אז כל מה שאנחנו רואים זו נקודה זוהרת. כאשר כיביתם את הטלווזיה, לפעמים התמונה הייתה נעלמת ולשבריר שניה הייתה נותרת רק נקודה זוהרת במרכז המסך. הנקודה הזו היא בדיוק נקודת הפגיעה של קרן האלקטרונים בחומר הזרחני.
איך הופכת נקודה בודדת לתמונה של ממש על המסך? כאן באה לידי ביטוי חולשה מסוימת של המוח שלנו. המוח הוא בהחלט מכונת חישוב מרשימה, אבל יש לו מגבלות. אחת מהן היא היכולת שלנו להתמודד עם תמונות שמתחלפות במהירות: אם התמונה שמול העיניים שלנו מתחלפת מהר מדי, המוח לא מסוגל להבחין בשינויים והוא יוצר עבורנו תמונה שהיא בעצם סיכום של התמונות המשתנות.
למשל, כשנוסעים במכונית ומסתכלים על הפסים המקווקוים שעל הכביש - במהירות נמוכה הם נראים כפסים בודדים, אבל כשנגביר את המהירות הם יתערבבו אחד בשני וייראו כפס אחד רחב. עקרון דומה מתרחש בטלוויזיה. קרן האלקטרונים נעה על המסך ומציירת עליו פסים, אחד מתחת לשני לכל גובה המסך. כשהיא מגיעה לתחתית המסך, הקרן חוזרת למעלה ומתחילה לצייר פסים חדשים.
שידור בשחור לבן
התהליך הזה מתרחש כ-60 פעמים בשניה, והוא כל כך מהיר עד שמבחינתנו כל מה שאנחנו רואים זה סכום של פסים - אנחנו לא מסוגלים להבחין בתנועה האמיתית של הקרן. עם זאת, כדי לייצר תמונה אמיתית על המסך, צריך להורות לקרן האלקטרונים מתי להפסיק להאיר על המסך.
הקרן תמשיך בתנועת הסריקה שלה לרוחב ולגובה המסך, אבל לא תמיד היא תגרום לחומר הזרחני להאיר. בנקודות שבהם היא לא תאיר, אנחנו נראה כתמים שחורים: כך נוצרת תמונה בשחור לבן. אותות השידור של הטלוויזיה, האותות שאנחנו מקבלים דרך האנטנה או הכבל מהממיר, בסך הכל מורים לקרן האלקטרונים מתי להאיר את המסך ומתי להפסיק.
הטלוויזיה האלקטרומכנית
איך בכלל הגיעו לשיטת שידור כזו? למה בחרו בשיטה כזו ולא אחרת? הרבה אנשים אולי יופתעו לשמוע, אבל הטלוויזיה החלה את דרכה בתור מכשיר מכני, ולא אלקטרוני. זאת אומרת, היא הייתה הרבה יותר קרובה, מבחינה משפחתית, למנוע של מכונית מאשר לטלוויזיה של ימינו. הטלוויזיה המכנית, או מדויק יותר לומר - האלקטרומכנית - הופיעה לראשונה בסביבות 1884, בעקבות פיתוח של התקן בשם 'גלגל ניפקו', על שם ממציאו: פול גוטליב ניפקו.
ניפקו היה סטודנט להנדסה, ובערב חג המולד, בשנת 1883, הוא היה לבדו בבית. תעסוקה רבה לא הייתה לו, כנראה, והוא ישב והתבונן על מנורת שמן. בזמן שהסתכל על הלהבה המרדצת דרך החורים הקטנים במנורה, קפץ לו לפתע הרעיון כיצד ליצור תמונה זזה, ורעיון זה הוא 'גלגל ניפקו'.
גלגל ניפקו הוא גלגל מתכת שבו חורים זעירים המפוזרים בצורה מדורגת: חור איד קרוב למרכז הגלגל, ואחריו חור רחוק יותר שנמצא קצת הצידה ממנו, לא ממש מעליו, כמו מדרגה, וכן הלאה כמה וכמה עשרות חרירים קטנים. מאחורי הגלגל ישנה מנורה כלשהי, נאמר מנורת נאון, שניתן לשנות את עוצמת התאורה שלה, להחליש או להגביר את התאורה.
הגלגל היה מסתובב במהירות גבוהה מאוד. בכל נקודת זמן כלשהי בזמן סיבוב הגלגל, היה רק חור אחד מול
המנורה, והחור הזה היה מתווה, בזמן תנועתו מול המנורה, פס של אור. עוצמתו של פס האור הייתה תלויה כמובן בעוצמת המנורה מאחורי הגלגל. נזכור שהחורים היו במרחקים הולכים וגדלים ממרכז הגלגל, כך שהסיבוב של הגלגל היה יוצר פסים זוהרים אחד אחרי השני, כמו שכבות בסנדוויץ'. באמצעות משחק עם עוצמת האור מהמנורה ניתן היה לקבל מעין תמונה גסה מאוד מהטלוויזיה הזו.
אמרתי שהטלוויזיה הייתה 'אלקטרומכנית', כי למרות שהגלגל היה מכני לחלוטין, הייתה מעט אלקטרוניקה מעורבת בתהליך של עמעום האורות של המנורה, וכמובן קליטת האותות מבחוץ שיגידו למקלט מתי לעמעם ומתי להגביר את עוצמת האור, בהתאם לתמונה שביקשת ליצור על המסך.
אם זה נשמע לכם מוכר, זה לא מקרי. עקרון פעולה דומה מנחה את הטלוויזיות המודרניות, יותר מ-120 שנים לאחר שניפקו חשב על הרעיון. 100 שנים חלפו עד שמישהו חשב על דרך טובה יותר לממש מקלט טלוויזיה - והכוונה היא לטלוויזיות ה-LCD ופלזמה - טוב יותר.
ניפקו עצמו, אולי מכיוון שהיה סטודנט ולא היה לו את הידע הטכני המתאים, לא ניסה מעולם לבנות גלגל ניפקו בעצמו. הוא הסתפק בלרשום פטנט על הרעיון, וכשפג תוקף הפטנט, 15 שנים מאוחר יותר, כל אחד כבר היה יכול להשתמש בו בלי לשלם לניפקו, כך שהוא לא הרוויח אגורה מהרעיון שלו. כמחווה של כבוד, קראו על שמו את ערוץ הטלוויזיה הציבורי הראשון, בגרמניה בשנת 1935.
טלוויזיה בימי מלחמה
ההתפתחות של הטלוויזיה הצבעונית היא סיפור בפני עצמו. הטכנולוגיה לשידור וקליטה בצבע התפתחה בכמה מקומות בעולם בו זמנית, אבל ארצות הברית הייתה כבר באותה תקופה - שנות ה-30' וה-40' של המאה ה-20 - המעצמה הדומיננטית ביותר בעולם, כך שהייתה לה את ההשפעה הגדולה ביותר על ההתפתחות הזו, ולכן אתמקד בה.
שתי חברות גדולות התחרו ביניהם על הזכות להיות החברה שתקבע את התקן של שידורי הצבע בארצות הברית ובעולם כולו - RCA ו-CBS. כבר בזמן מלחמת העולם השניה החלו שתי החברות מפתחות טכנולוגיה של שידורי טלוויזיה בצבע, אבל באותה התקופה בארצות הברית הייתה ועדה בשם 'הוועדה לייצור בימי מלחמה', שקבעה לאן יופנו משאבי המשק האמריקני - שזה אומר בעיקר לצורכי ציוד צבאי.
הועדה אסרה על המהנדסים של CBS ו-RCA להמשיך ולפתח את הטכנולוגיה הזו, מין הסתם כי היא לא תרמה יותר מדי למאמץ המלחמתי של האמריקאים. בוועדה ישבו מרגלים של ברית המועצות, כך הסתבר הרבה שנים אחר כך, ואולי הם פשוט רצו להתעלל באמריקנים ולמנוע מהם לראות טלוויזיה טובה.
לא שהוספת צבע, דרך אגב, תרמה בסופו של דבר לאיכות של התוכניות בטלוויזיה. כמו שאמר אדם בשם רוד סרלינג- 'קשה לעשות תוכנית טלוויזיה איכותית, כשכל חמש עשרה דקות מפסיקים אותך כדי להקרין 12 ארנבונים רוקדים עם נייר טואלט'.
עוד ב"ידען":
הקרב על הטלוויזיה הצבעונית
המלחמה נסתיימה, והקרב על הטלוויזיה הצבעונית התחדש במלואו עוזו, כששתי החברות מבקשות לשכנע את הממשלה האמריקנית שהטכנולוגיה שלהם עדיפה והיא צריכה להיות התקן הכלל ארצי. הטכנולוגיה של חברת RCA הייתה מסורבלת, יקרה ולא איכותית ביחס למה שהציגה חברת CBS, כך שמהר מאוד בחר הממשל האמריקני בתקן של CBS.
אבל ל-RCA, למרות כל הבעיות שלה, היה קלף ג'וקר אחד בשרוול: השיטה שלה לשידור צבע הייתה תואמת לאחור לשידורי הטלוויזיה בשחור לבן. כלומר, אם החזקתם בטלוויזיה שחור לבן, יכולתם לקלוט שידורים בצבע - פשוט בלי הצבע. השיטה של CBS, לעומת זאת, דרשה מהצרכנים לרכוש טלוויזיה חדשה. כזכור, טלוויזיה לא הייתה מוצר צריכה זול ונפוץ כל כך כמו שהיא היום.
אז למרות ש-CBS זכתה בתקן והתחילה לשדר בצבע, אף יצרן של מכשירי טלוויזיה לא היה מוכן לייצר את המכשירים המתאימים כי רוב הציבור לא הסכים לוותר על המקלט הקיים ולרכוש חדש. התוצאה הייתה שעד 1951 הציבור החזיק ב-100 עד 200 מקלטים צבעוניים.
תקן NTSC
CBS נאלצה להתקפל והכריזה שהיא מפסיקה את שידורי הצבע שלה. מי שהייתה שם כדי לאסוף את השברים הייתה, כמובן, RCA. היא עבדה יחד עם נציגים נוספים של תעשיית הטלוויזיה האמריקנית כדי לפתח את הטכנולוגיה שלה, במסגרת ועדה שראשי התיבות שלה הן NTSC.
התקן החדש, שכונה NTSC, היה תואם למקלטים הישנים: מי שהיה לו מקלט צבעוני, ראה שידור בצבע, ומי שהיה לו מקלט מהדור הישן - עדיין ראה טלוויזיה, רק בשחור לבן. איך עשו את זה? לקחו את אותות השידור המקוריים, של השידור בשחור לבן, ו'הלבישו' עליהם את אותות השידור בצבע, כך שעכשיו באותו השידור היה גם את המידע הצבעוני וגם את המידע בשחור לבן.
טלוויזיה מהדור הישן לא ידעה לפענח את אותות השידור בצבע, ופשוט התעלמה מהם - ופיענחה רק את האותות הרגילים, בשחור לבן. השיטה הזו תפסה כמו שצריך.
איך עבד מקלט טלוויזיה צבעוני, שפעל בהתאם לשיטה של RCA? אז ככה. ניזכר שנייה בטלוויזיה בשחור לבן: תותח אלקטרונים מאחור, שיורה קרן אלקטרונים אל חומר זרחני שמרוח על המסך. הקרן נעה על פני המסך ובצורה כזו יוצרת תמונה.
במקלט טלוויזיה צבעוני, במקום תותח אלקטרונים בודד ישנם שלושה תותחים. ובמקום חומר זרחני אחד
שמרוח על השפורפת, ישנם שלושה חומרים כאלה- אחד שמפיק אור אדום, אחד כחול ואחד ירוק. כשרוצים לצייר תמונה אדומה, יורים את קרן אלקטרונים מהתותח המתאים אל החומר הזרחני האדום, והפתעה הפתעה - קיבלנו נקודה אדומה על המסך. כמובן ששילוב של כל שלושת הצבעים מאפשר להגיע להרבה גוונים של צבעי ביניים כמו כתום, צהוב, חום וכדומה.
הראש הישראלי
נחזור לממשלת ישראל ומאבקה בשד האיום של שידורי הטלוויזיה בצבעים. הפתרון לבעיה של חוסר השיווין בין אילו שיש להם צבע בסלון וכאלה שעדיין תקועים עם המקלטים הישנים, הדרך למנוע שידור בצבע, היה לנטרל את האותות שאמרו לטלוויזיה איך לשדר בצבע, ולאפשר רק את האותות שמסבירים איך לראות בשחור לבן. המתקן שביצע את פעולת המחיקה זכה לשם הכבוד 'מחיקון'.
אבל הייתה בעיה אחת. אי אפשר היה למחוק לגמרי את אותות הצבע. הם היו נורא עקשניים, והתלבשו ממש חזק על האות של השחור לבן - המשמעות של מחיקה הייתה להרוס גם את התמונה בשחור לבן, ואת זה לא רצו לעשות. אז מחקו מה שאפשר, שזה היה חלק מהשידור שקרוי 'אות סינכרון'.
אות הסינכרון מאפשר למקלט הטלוויזיה לפענח את אותות הצבע של שידור הטלוויזיה. כמו שמרמז השם, האות הזה מאפשר למקלט להסתנכרן, במילים אחרות, להינעל על אותות הצבע ולהפריד אותם מהשידור בשחור לבן. מחיקת אות הסינכרון משידור הטלוויזיה מנעה מהמקלט להינעל על השידור הצבעוני, וזה הספיק כדי לגרום לכך שהצופים יוכלו ליהנות רק משידורי שחור לבן.
אבל את הראש הישראלי אי אפשר למחוק, ואותנו כידוע לא עשו באצבע. מי שמצא את הדרך להתגבר על מחיקת אותות הצבע מהשידורים היה מהנדס אלקטרוניקה בשם מולי אדן, שגם הפך ברבות הימים להיות מנכ"ל מרכז הפיתוח של חברת אינטל בחיפה, על פי הנחיות מסוימת שניתנו לו על ידי מנהלו בחברת 'מץ אלקטרוניקה' יצחק פוגל.
הפתרון של אדן היה לבנות מתקן שמייצר בעצמו את את אות הסינכרון שרשות השידור לא שידרה, מתקן שהיה מורכב בתוך כל מקלט טלוויזיה בפני עצמו, ובכך לבטל את הצורך לקלוט את האות הזה מבחוץ. המתקן הזה ביטל למעשה את המחיקה של אותות הצבע, ועל כן קיבל השם 'אנטי-מחיקון'.
השילוב של השידורים מרשות השידור ואותות הצבע של האנטי מחיקון בתוך מקלט הטלוויזיה עצמו, החזירו את התמונה הצבעונית אל המסך. ה'אנטי מחיקון' לא היה נטול בעיות. מכיוון שאות הסינכרון היה מיוצר בתוך מכשיר
הטלוויזיה עצמו ולא על ידי רשות השידור, הוא לא תמיד היה מסונכרן באמת עם השידור הצבעוני.
מאבק חסר סיכוי
כשזה היה קורה, המקלט היה ננעל על האותות הצבעוניים אבל עם סטייה קטנה, שהייתה גורמת לצבע היה מזויף ולא מתאים למציאות, והיית צריך לכוון את האנטי מחיקון באופן ידני כל כמה זמן, כדי שיפיק צבע טוב. והוא גם היה די יקר - עד 4000 לירות, שזה כמעט 10 אחוזים מהמחיר של טלוויזיה צבעונית חדשה באותם ימים.
בסופו של דבר, לממשלת ישראל לא הייתה ברירה אלא להבין שהיא לא יכולה להלחם את המלחמה המטופשת הזו, וה-180 מיליון לירות בשנה שהיא משקיעה כדי למחוק את הצבע משידורי הטלוויזיה יורדים לטימיון כי כולם רואים שידורי צבע בכל זאת. על כן, החל משנת 1981 החלו ברשות השידור לעבור בהדרגה לשידורי צבע מלאים, וכבר לא היה צורך באנטי מחיקון .
ההיסטוריה, כמו תמיד, חוזרת על עצמה. חלפו 30 שנים, והנה מנסות חברות התקליטים להילחם נגד שיתוף הקבצים, מעשה שדומה לנפנוף בקרטון של מנגל נגד טורנדו. אין ספק שהכוונה שלהם, להגן על זכויות היוצרים ועל רווחיהם, היא מטרה טובה ונכונה - ממש כמו שאיפות הצדק החברתי של ממשלת ישראל- אבל כל הסימנים מעידים שגם המאבק הזה יסתיים בנוקאאוט ברור, כמו הנוקאאוט שנתן מתקן אלקטרוני זעיר בתוך הטלוויזיה, האנטי מחיקון, לממשלת ישראל.
מתוך תסריט התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו שבועי אודות ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה.
לפנייה לכתב/ת 
