היום שאחרי אנאפוליס
הסכם שלום בין ישראל לפלסטין אינו בר-ביצוע. איחרנו את המועד, הפלסטינים כבר מזמן לא עם אחד וישות אחת
סינדרום "היום שאחרי" צפוי לתקוף את אזורנו למחרת ועידת אנאפוליס, ואז נגלה בפעם המי-יודע-כמה את מה שהצדדים לסכסוך והמתווכים למיניהם מדחיקים עוד ועוד: הסכם שלום בין ישראל לפלסטין אינו בר-ביצוע. איחרנו את המועד, הפלסטינים כבר מזמן לא עם אחד וישות אחת.
לאחרונה, כמה אירוני, אזכרו כלי התקשורת הפלסטיניים את יום העצמאות הווירטואלי שלהם, שצוין לראשונה ב-15 בנובמבר 1988. שלושה עקרונות ברזל ציינו אז הפלסטינים ב"מגילת העצמאות" שלהם: אש"ף הוא נציגו הבלעדי הלגיטימי של העם הפלסטיני, לפלסטינים הזכות להגדרה עצמית ולפלסטינים הזכות להקמת מדינה עצמאית שבירתה ירושלים. מה נשאר מכל זה?
אש"ף איננו נציגו הבלעדי הלגיטימי של העם הפלסטיני. כשאבו-מאזן עושה את דרכו למעונו של ראש הממשלה אולמרט בירושלים, או כשהוא מארח את קונדוליסה רייס, או כשהוא נוסע לפגישות מדיניות בוושינגטון, הוא מייצג לכל היותר את האוכלוסייה הלא מייצגת של "מובלעת רמאללה". בשטחים לועגים לו ואומרים שאם בוש יזמין לאנאפוליס את מוכתאר הכפר ולאג'ה, הוא יזכה לגיבוי רחב יותר מאשר מחמוד עבאס. עבאס מייצג לכל היותר את חלקו השבע, הנהנתן והמושחת של ארגון פתח, שהפך למשל ולשנינה לנוכח הסיסמה שעליה חינך במשך דורות - הצומוד (העמידה האיתנה). קריסת הפתח בעזה מול חמאס היא אנטי-צומוד מובהק. במובן זה, מה שארה"ב, אירופה וישראל מנסות לעשות הוא שידור חוזר של פרשת "אגודות הכפרים" משנות ה-80, כלומר ניסיון להמליך בכוח הזרוע משתפי פעולה: נוחים, אך לא מייצגים.
הפלסטינים אינם מסוגלים להגיע להגדרה עצמית מקובלת. ההשתלטות של הפלג הקיצוני בחמאס על הנהגת הארגון בשטחים לא צריכה להפתיע את מי שיבחן את הכיוון בו נעו ההנהגות הפוליטיות הפלסטיניות במהלך ארבעים השנה האחרונות בשטחים. השלישייה מחמוד א-זהאר, אחמד ג'עברי וסעיד ציאם ממשיכים בקו הצפוי של הקצנה ורדיקליזציה. תושבי השטחים, ללא קשר לגוף המנהיג אותם, התאוו תמיד להנהגה יותר קיצונית מזו שאחזה ברסן. קשה להאמין, אבל אלה העובדות: מהנהגה מקומית של נכבדי משפחות מסורתיות ואנשי דת בסוף שנות ה-60, עבור דרך הקומוניסטים ומנהיגים בעלי אג'נדה מקומית בשנות ה-70 וה-80, הגיעה החברה בשטחים למצב בו היא נשלטת על-ידי מוסלמים רדיקלים, שעבורם הפתח ואפילו החמאס המסורתי של הנייה ומשעל מתונים מדי.
הפלסטינים אינם מסוגלים להקים מדינה עצמאית שבירתה ירושלים. רוב תושבי השטחים כאינדיבידואלים היו אולי רוצים לראות בעצמאותם, לקבל תעודת זהות ודרכון, ולנוע בחופשיות ככל אדם חופשי בעולם. אלא שכעם וכיישות פוליטית התושבים הללו מעולם לא לקחו את גורלם בידיהם. מאז ומתמיד קיוו הפלסטינים שעצמאותם תוגש להם על מגש של כסף. הם שאפו שאומה ערבית פונדקאית תהרה ותישא במקומם את חבלי הלידה הקשים של קוממיות, ותלד עבורם את פלסטינה. הפלסטינים תמיד הביטו במבט מלא רחמים עצמיים לעבר החוץ, לעבר המעצמות או לעבר האומות הערביות. מעולם הם לא התקוממו נגד שליטיהם שהוליכום שולל. מעולם הם לא השכילו להצמיח שמאל אמיתי, כזה שינסה ללכת בדרך שונה ולבנות חברה אזרחית חיובית. הם השתעבדו להקצנה ולמיליטנטיות.
זו כבר איננה שאלה של "יתנו – יקבלו" נוסח נתניהו, או "שיוכיחו במעשים" נוסח ברק ולבני. בעזה יש לנו עניין עם חונטה קלריקאלית שנשבעה לחיות לנצח על חרבה, שמנסה בכל דרך לסחוב אותנו לתוך הרצועה, למלחמת התשה עד המתאבד האחרון. ואם עיני רייס ואולמרט טחו מראות, גם בגדה שולטת לא יותר מאוליגרכיה פתחית בראשות אבו-מאזן ואבו-עלא, הדוגלת בעיקרון של "עומק השלום כגודל המענק האמריקני". זוהי רצועת שלטון צרה חסרת גיבוי, שגם תומכיה המעטים סבורים שאוסלו הוא "נכבה 2".
"ביום שאחרי" תפקוד אותנו מציאות קשה ומורכבת, שבה יהיה עלינו לבחון את המצב האופטימלי עבור מדינת ישראל בנתונים האמיתיים.
לפנייה לכתב/ת 
