והזוכה באוסקר הצביעות: ניזאר חסן
איפה היו הסובלנות והנאורות להן מטיף ניזאר חסן ושאותן הוא דורש מהציבור היהודי, כשאסר על תלמיד במדי צה"ל להשתתף בשיעור שלו?
ב-1998 ביקש יוצר צעיר מהקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה סיוע לצילום סרט דוקומנטרי בשם "אוסטורה", שבמרכזו משפחה פלסטינית שבניה התפזרו לכל עבר. באמצעות תיעוד המשפחה הוא ביקש לטפל בסוגיית זכות השיבה ובזכותם של הפלסטינים לשוב למולדתם 50 שנה לאחר שגלו ממנה. על אף שנושא הסרט והתפיסה שעמדה במרכזו הייתה קשה גם למי שקשוב למצוקה הפלסטינית, הסרט נבחן בעיניים אמנותיות וקיבל מימון להפקתו. ליוצר הסרט קראו ניזאר חסן.
חלפו יותר מעשר שנים, ואותו ניזאר חסן, שביקש בשם הסובלנות והליברליזם שקרן ישראלית שנשענת על כספי המדינה תממן סרט פרו-פלסטיני הקורא תיגר על זכותה של מדינת ישראל לשמור על רוב יהודי בתוכה, נהג בחוסר סובלנות כשגירש מכיתתו סטודנט שהגיע לשיעור היישר משירות מילואים, כשהוא לובש מדי צבא. חסן פשוט לא אוהב את הצבא שבו שירת כמעט כל אחד מהסטודנטים בכיתתו, והוא לא היה מוכן לראות את מדי הזית המסמלים את אותו צבא אצלו בשיעור.
סביר להניח שניזאר חסן היה משמיע קול זעקה לו היה שומע על מרצה יהודי שגירש מכיתתו סטודנטית מוסלמית שלובשת רעלה או סטודנט ערבי שהיה חובש כאפייה - ובצדק. נכון שהדוגמה איננה חופפת לגמרי למקרה שלפנינו, כי מה לסממנים דתיים שכולנו מחויבים בסובלנות כלפיהם, לבין מדי צבא שאף אחד איננו לובש מרצונו? אבל זה בדיוק העניין. כל אחד מאיתנו חייב בסובלנות לאחר - כמובן עד גבול מסוים, הגבול שאותו קבעה המכללה שבה מלמד חסן. הסובלנות הזו צריכה להתבטא בקבלת דתו, מנהגיו, אמונתו, השקפותיו של כל אחד ואחד, וגם בקבלתו של סטודנט שהגיע לכיתה במדים.
ניזאר חסן איננו היחיד. באקדמיה ובתרבות דומיננטית כיום גישה שמאלנית-רדיקלית שאין בה דבר וחצי דבר עם ההשקפה הליברלית שכה מזוהה עם אנשי השמאל. על-פי גישה זו, בשם העלבון ותחושת הקיפוח שאותם חש המיעוט (הערבי במקרה הזה), מותר לו לפתח חוסר סובלנות, בוז ושלילה של מי שמשתייך לקבוצת הרוב. הוא עצמו אגב ימשיך להטיף נגד הגזענות והקיפוח שממנה סובלים הוא וחבריו לקבוצת המיעוט. ברגע כשהכוח יהיה ולו לרגע קט בידיו, הוא יעשה ככל יכולתו כדי לפגוע ברוב, בשם אותה תחושת קיפוח מלווה ברצון עז לעשיית צדק.
צריך לשים דברים על השולחן. גזענות היא גזענות, קיפוח הוא קיפוח, וחוסר סובלנות הוא חוסר סובלנות - גם כשמי שמבצע אותם הוא בן קבוצת המיעוט. הרי ניזאר חסן וחבריו הם אלו שמטיפים לא פעם לציבור היהודי על כך שכמי שסבל בארצות אחרות מגזענות ואנטישמיות, עליו להיות סובלני ונאור ביחסו לעמים אחרים. אם ככה מדוע הכלל שמוטל על הציבור היהודי, אינו תופס כשמדובר בציבור הערבי?
חסן לוקה בצביעות מקוממת. הוא ניזון בשעתו מקרנות ישראליות למימון סרטיו, אך כשהפך ליוצר מוערך היה לו הכסף הישראלי לזרא. עכשיו הוא ניזון מקרנות זרות, ומקפיד בכל מקום לא לדבר עברית ולהזדהות כפלסטיני ולא כישראלי. כל זה לא מפריע לו להמשיך ללמד ולהתפרנס במכללה ישראלית הממומנת מתקציבי ממשלת ישראל ומכספי הסטודנטים, שרבים מהם משרתים בצבא. צביעות כבר אמרנו?
דוד פישר, מנכ"ל הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
