"הזאבים הם העולם שלי"

"מאז שהתוודעתי לעולמם של הזאבים, היה ברור לי שכיפה אדומה שקרנית", אומר יאיר ליבוביץ', צלם בן 30 המתגורר בכפר-סבא. כבר בילדותו הוא מודה כי התאהב בעולמם של טורפי העל. "הכל התחיל בגלל הסיפורים של אבי, יליד עיירה נידחת ברומניה, שריתק אותי באמצעות הסיפורים על הזאבים שהיו מגיעים לחפש אוכל בעיירה ומאז פשוט ניצתה בי סקרנות עזה לכל מידע על בעלי החיים המופלאים".

מגיל צעיר החל ליבוביץ' לבקר בספרייה המקומית במטרה לגמוא כל פיסת מידע אפשרית על הזאבים. "בתחילה נשאבתי לעולם הפולקלור שנבנה סביב הזאבים וגיליתי כמויות עצומות של מעשיות וסיפורים עליהם. לא הבנתי מדוע קיימת בעולם שינאה כה עזה לאבותיהם של כלבי הבית. מדוע את הכלבים אוהבים אך פוחדים מהזאבים?", הוא תוהה. בגיל שבע הספיק לחזות בזאב הראשון בחייו בטיול שערך עם הוריו לרומניה והבין כי אין דרך חזרה.

 

"בכל מקום בעולם ובכל תרבות ישנן התייחסויות שונות לזאב, מהאסקימוסים ועד ליפנים, כל אחד בדרכו מראה את הזאב בתפישה ייחודית לו. אם ברוסיה ראו אותו כטיפש, בארה"ב כשותף ואח לציד, אין ספק שרציתי לדעת מה הוא מייצג מבחינה פסיכולוגית מול האדם". מסביר ליבוביץ'. בין עיון בספרי זואולוגיה ותיאולוגיה על זאבים, קריאת אין ספור מחקרים בישראל, הוא החל להיחשף לכמויות המידע העצומות הקיימות כיום על הזאבים בעולם, תודות לרשת האינטרנט ויצר קשר עם חוקרים רבים ברחבי העולם.

 

"עולם חדש ומרתק נפתח בפניי, שמרתי אלפי תמונות שלהם מרחבי העולם ולמרות שהפולקלור עדיין שיחק חלק מרכזי במחקריי, את רוב הידע שלי שאבתי מספריהם ומחקריהם של שני חוקרי על בתחום התנהגות הזאבים: דייויד מיץ' ודאג סמית'". הצילום התחבר לאהבה לזאבים לפני כשבע שנים. "חיפשתי דרך נוספת להתחבר לעולמם של הזאבים ובעלי החיים בכלל. רציתי לראות האם אני יכול לדגדג את קרסולו של ג'ים ברדנבורג, שצילם זאבים בקוטב הצפוני", מספר ליבוביץ'.

 

בתום מסע חיפוש אחר צלמי טבע ישראלים שתיעדו זאבים בארץ, הוא התוודע לספרו של הצלם יוסי אשבול. "דרך פרא". "הספר השפיע עלי מאוד ולאחר שרכשתי מצלמת פילם קטנה ופשוטה בתחילת המילניום, התקדמתי לאט לאט למדתי את יסודות הצילום באינטרנט וביליתי שעות רבות בתצפיות על הזאבים בספארי ברמת-גן". מגלה ליבוביץ'.

 

 

 

"גיליתי שיש בין בני האדם לזאבים קווים מקבילים רבים – התא המשפחתי, החוכמה, הביישנות שלהם בטבע, האגריסיביות בינם לבין עצמם. הזאב נחשב ליונק היבשתי הנפוץ ביותר בעולם מלבד בני האדם וכמעט בכל יבשת יש זאבים. רק אחרי תצפיות ממושכות, גיליתי בעלי חיים שונים מכל המעשיות והעלילות של כיפה אדומה".

 

בשנים האחרונות הגשים ליבוביץ' חלום וביקר מספר פעמים בשמורת זאבים באינדיאנה, בה חי בכל פעם מספר שבועות במקום. השמורה מנוהלת על ידי ארגון ללא מטרות רווח במטרה לחקור את התנהגויות הזאבים.

"בפארק ישנם 18 זאבים מוחתמים שגודלו מגיל צעיר על ידי אב או אם אנושיים, שחיו איתם למשך תקופות ארוכות 24 שעות ביממה", מספר ליבוביץ'.

 

"הם התרגלו לחברת בני האדם באופן טוטאלי ולאחר שאיבדו את הפחד מבני האדם, הם מאפשרים לאנשים להגיע אליהם, אך עם זאת, בלהקה עצמה, בינם לבין עצמם, קיימת היררכיה ברורה מאוד".

 

לדבריו, "הביקורים בפארק אינם חופשיים להמונים. המדריכים יחד עם צוות המתנדבים מלווים אותך בתחילה בכל צעד. הזאבים חיים למעשה בשטח עצום, טבעי ומגודר, במרכזו ישנו אגם גדול, כך שהם מנהלים את שגרת חייהם ללא הפרעה ועיקר התצפיות על התנהגותם מתבצעת ממרחק בטוח".  

• לגלריית זאבים במרחק נגיעה
  
  

 

שיגרת הצילומים של לייבוביץ' התקיימה בכל שעות האור וגם בתנאי מזג אוויר קשים במשמרות בנות מספר שעות. "גם אם בחוץ שררה טמפרטורה של מינוס עשר מעלות, גשמים, רוחות עזות, אני קמתי לתעד את הזאבים כל עוד הם שם. רוב הצילומים התבצעו משטח המחייה של הזאבים, אך מחוץ לגדר וההתבוננות הארוכה עליהם חשפה בפני עולם מרתק וסוער", הוא מציין. "לא רציתי שהם יתקרבו אלי, אלא שימשיכו לנהל את חייהם. במרוצת הזמן גיליתי שהם דומים מאוד לחתולים. אי אפשר לקרוא להם שיבואו כמו כלבים, יש להם אופי עצמאי ומיוחד במינו".

 

אחד המפגשים של ליבוביץ' עם הזאבים לימד אותו על משמעות הניואנסים הקטנים בהתנהגות הפיזית של הטורפים. "איפשרו לי לבצע עיסוי על אחד הזאבים, שגילה אופי פאסיבי ונכנע לי באופן זמני. ראיתי שהוא נהנה מהליטופים והעיסויים, אך לפתע שמתי לב שכמות המצמוצים שלו עולה בקצב מהיר. זו היתה תחילתה של עצבנות והבנתי שכדאי לי לעזוב אותו במהירות", הוא מדגיש. "צריך לדעת עליהם כל דבר קטן, כל שערה שזזה ליד האוזן משדרת משהו חשוב, כל סימן מבהיר מתי ללכת ולעזוב אותם בשקט ודרך הצילום אני מקווה שאפשר לראות את הקסם שלהם".

 

למרות שליבוביץ' מסרב להגדיר את עצמו כצלם טבע, הוא מודה כי אחד הדברים החשובים לו בצילום הזאבים הוא הרצון לחשוף את הצופים להתנהגויות של הזאבים בינם לבין עצמם, גם אם הדבר מצריך עריכה גרפית של התמונות להעברת המסר. "הם לא רוצחים בדם קר, הם לא יצורים אכזריים. הם צריכים לטרוף כדי לשרוד, אך הם לא משחרים לילדים קטנים ביערות אפלים, הם לא מלאכים, אך גם לא השטן, אלא חיה טורפת המבצעת את עבודתה נאמנה במערכת אקולוגית", הוא אומר.

 

 

 

מבין אלפי התמונות הקיימות במאגרו האישי של תיעוד זאבים, ברור לו כי דווקא הרגעים האלימים בין הטורפים מושכים את תשומת הלב. "הזאבים הם בעלי חיים מאוד ווקאליים, הנהימות, החרחורים האגרסיביים עלולים להפחיד אנשים שלא מכירים אותם. קשה לשמור על שלווה כשאתה רואה זאב חושף שיניים, שיערותיו סומרות, אך צריך להבין שהכל נעשה בטקסיות וכמעט ואין נשיכות קשות ביניהם", מדגיש ליבוביץ'. "זאב עשוי לפעור את הלסת שלו ולהניח אותה על לסת של זאב שני, רק כדי להדגים לו כי מסוגל לעשות זאת, אך אינו לוחץ כדי לגרום לנזק, אלא כדי להרגיע את הרוחות".

 

בתצפיות הרבות שקיים הוא גילה כי גם נקבות זאב נוהגות להטריד זכרים, כל עוד יש להן גיבוי מבני זוגם בעלי מעמד גבוה, במשחקים קבוצתיים ואפילו בזאב בוגר שאיבד את מעמדו בלהקה בתור הזכר השני השליט, ולא היה מוכן לקבל את מעמדו החדש והנחות. "במשך שבועות רבים הוא היה רב עם היורש שלו ורק הזכר השליט היה מתערב ומסדר את העניינים בלהקה", הוא מספר.

 

אחד הרגעים המשעשעים בהם הבחין, אך לא הספיק לתעד, היה כשצפה בזאב בשם רודי, שנחשב לזכר די נחות בלהקה."ערב אחד גיליתי כי רודי הגיע לאגם והחל לבחון אותו בסקרנות, אחרי מספר דקות, הוא שלף משם צב מים קטן ובמשך דקות ארוכות הוא העיף אותו באוויר, תפס אותו בפיו והשליך אותו שוב באוויר. זו היתה התנהגות מיוחדת במינה", הוא נזכר.

 

מה החלום הבא בתור? "אני מקווה שאני אוכל להמשיך לצלם ולחקור זאבים באופן שוטף יותר. בכוונתי לחזור שוב לשמורה בקרוב. אם אצליח לשלב בין צילום למחקר, זו תהיה הגשמת חלום", הוא מסכם. "בינתיים, אני מרגיש כמו השגריר שלהם ואם אני אצליח לשנות דעה אחת של אדם לטובה בנוגע לזאבים באמצעות התמונות, אז עשיתי את שלי".