לא היתה לי שום כוונה לבחור בין שני הבחורים
תקראו לי אינטואיטיבית, פסיבית או סתם חדלת-אישים, אבל בחירה כרוכה מבחינתי במאמץ מיותר. בחירות גורליות התגלו ככאלו שהיו נעשות באופן טבעי גם בלי ייסורי התלבטות, ובמקרים אחרים התגלו כהחלטות הגרועות ביותר שיכולתי לקבל. אז אני מעדיפה להשאיר את זה לצופי "כוכב נולד"
באופן עקרוני אני נמנעת מלבחור. מין תכונה כזו. בעצם לא בדיוק תכונה כמו אידיאולוגיה. בחירה כרוכה במאמץ מיותר, ומתוך מניעים של שימור אנרגיה אני מעדיפה לשמור אותה רק למקרים בהם אין ברירה אחרת. ואין הרבה כאלה.
לא הבנתי למה אני צריכה לבחור בין שני גני העדן האלו. ליתר דיוק, לא הבנתי איך אפשר לבחור. היה לי ברור שההאנגאובר אחרי מפגש עם טל יהיה קשה מנשוא ללא ההתכרבלויות עם איתמר, וששיחות הנפש הבלתי נגמרות עם איתמר ייראו לי רומנטיות רק אם אוכל להחליק אותן מאוחר יותר בכמה שוטים עם טל. מבחינתי מצאתי את האיזון המושלם, והעובדה שהוא התפזר על שני אנשים לא נראתה לי כל כך מהותית.
בכל פעם שחשבתי שאני בצומת מרכזי בחיי, גיליתי שבדיעבד היה מדובר בהסתעפות צדדית, לכל היותר. בחירות גורליות התגלו ככאלו שהיו נעשות באופן טבעי גם בלי שעות וימים של ייסורי התלבטות, ובמקרים אחרים התגלו כהחלטות הגרועות ביותר שיכולתי לקבל באותן נסיבות. כל הלקסיקון הזה של "תהליך קבלת החלטות" מביא לי את הסעיף, וטבלאות מסורתיות של "בעד ונגד" גומרות אצלי כדף טיוטה לשרבוטים מהזן המשועמם ביותר.
תקראו לי אינטואיטיבית, פסיבית או סתם חדלת-אישים, אבל את כל מה שקשור לבחירות אני מעדיפה להשאיר לקהל הצופים של "כוכב נולד". אצלי, כמו בכדורגל, הכדור הוא עגול, ונא להשאיר הכל פתוח. תודה.
החיים, סוף כל סוף, נראו יפים
אותם כללים בדיוק פעלו כשפגשתי את איתמר ואת טל - כל אחד לחוד, כמובן. אחרי תקופה ממושכת ושחונה, שבמהלכה נראו חיי האהבה שלי כמו הנגב בשיא ההתחממות הגלובלית, זימן לי הגורל סופשבוע אינטנסיבי במיוחד. את איתמר, בן דוד רחוק של חברה טובה, פגשתי במפגש חברים מנומנם בערב שישי. פחות מ-24 שעות לאחר מכן העברתי את הטלפון שלי לטל בעיצומה של מסיבת חוף סוערת. החיים, סוף כל סוף, נראו יפים, ולא היתה לי שום כוונה לבחור.
בשלב הראשון הסירוב לבחור קיבל לגיטימציה מלאה מהאנשים שמסביבי, גם אלו שהכריזו בעבר על מסע צלב טיפולי נגד חוסר ההחלטיות שלי. בכל זאת, בעיתות מצוקה ומחסור לא אומרים "לא" למה שנותנים לך. ואיתמר וטל באמת היו אופציות משובחות: יפים, חכמים ומוצלחים, הם השלימו זה את זה במדויק. איתמר היה בחור להביא להורים, רציני, עמוק ומחובר היטב לצד הנשי שלו. טל היה חיית לילה, מחובר בעיקר לבקבוק וויסקי. נהניתי משני העולמות. הייתי מקפצת מסופי שבוע ביתיים מהולים בשקיעות נוגות אל לילות עמוסי אלכוהול וחומרים אחרים. למדתי להחליף את המיני בטרנינג ביתי במהירות שלא היתה מביישת מנחת אירוויזיון נורבגית. רקדתי, התכרבלתי, שוחחתי, טיילתי, השתכרתי וקיבלתי נעים בגב באופן סדיר ובמינון קבוע.
עוד זווית:
למה אני צריכה שני גברים
יעל 9
ההיסטוריה שלי בשלישיה התחילה בפעוטון, קראו להם עוזי ורמי, תאומים כחולי עיניים, שהיו החברים הכי סקסיים שלי עד שהתגייסתי לכיתה א'. לא נגמלתי מקונספט הטריפל.
כמו כל מערכת יחסים אופטימית אחרת, גם אלו הפכו להיות יותר ויותר אינטנסיביות, והצורך ההדדי להתראות הלך וגבר. טווחי הזמן בין הפגישות הצטמצמו. הייתי מוצאת את עצמי הלומת אלכוהול אחרי ליל ברים עם טל, נשרכת במדרגות הבית של איתמר שמחכה לבואי עם כוס תה ואקמול. פעם או פעמיים נאלצתי להפסיק את איתמר באמצע סיפור קורע לב על ילדותו, רק כדי להגניב סמס המודיע לטל על התעכבותי הבלתי צפויה.
גם עניין השקרים התחיל להיות קצת בעייתי. לא רק בגלל המוסר הלקוי, אלא בעיקר בגלל האנרגיה שהייתי צריכה להשקיע בטשטוש יצירתי של חיי. פה ושם היה אפשר לתפוס אותי באי דיוקים בנוגע למה שעשיתי אתמול בלילה, וכמה הרמות גבה חייבו אותי לנהל יומן פעילויות אלטרנטיבי-דמיוני. בכל יציאה מהבית הייתי סורקת את יעד הבילוי כאילו הייתי המאבטח של פרס בהרצאה בהתנחלות. גם התמיכה הגורפת לה זכיתי מחבריי פגה, ותחתיה באו מיני טרוניות וביקורות מהסוג המעייף. בעיקר נאלצתי לשמוע את המשפט השנוא עליי ביותר אודות עדיפותו של אגוז אחד ביד משניים על העץ. משפט שבאופן ברור היה בלתי מדויק, לא רק מפני שאגוזים עושים לי פריחה, אלא כי היה לי ברור ששני האגוזים שלי נמצאים ממש בתוך כף ידי.
חברות התייחסו אליי כמי שמבזבזת משאב לאומי
עוד מבט:
למה ציפור אחת ביד, כשאפשר שתיים במקביל?
טל איתן
בסרטים האמריקנים מדברים לא מעט על דאבל דייט - שני גברים שיוצאים לדייט עם שתי נשים, בתקווה שלפחות זוג אחד ישרוד את הפגישה הראשונה. דניאל לקח את המושג הזה צעד אחד קדימה ונתן לו פרשנות אישית משלו, קצת שונה.
נאלצתי להגן על האידיאולוגיה שלי באופן יומיומי. מה עם "לא לשרוף גשרים"? שאלתי. מה עם "להשאיר תמיד את הדלת פתוחה"? אבל מיטב האימרות לא סייעו כאן. חברות התייחסו אליי כמי שמבזבזת משאב לאומי, וחברים התחילו להיפגע אישית מהפגיעה ההיפותטית באגו האבוד של בחוריי. ספקות החלו להדהד בי בנוגע לתועלת הטמונה בהיעדר בחירה מנימוקים אנרגטיים בלבד. אבל כמו חוזר בשאלה, חששתי שברגע שאבחר השמיים יפלו עליי, לכן החלטתי לדחות את הקץ.
אני חושבת שיכולתי לנהל את מערכות היחסים האלו שנים. ממש יכולתי לדמיין את שלושתנו מזדקנים יחד. ואז, מתוך חוסר תשומת לב, וזלזול באידיאולוגיה המוצקה שפיתחתי, החלטתי לבחור. ושלא תחשבו שמדובר בבחירה רצינית. בסך הכל בחרתי בר.
מדובר היה בבליינד דייט זניח, שנדחה כמה שבועות ושהחלטתי לקיים רק מתוך רגשות חובה כלפי המשדכת. המשודך הטרי הציע כמה ברים כמקום פגישה, אותם החלטתי לפסול מתוך חשש למצוא בהם את אחד מבחוריי, או חבריהם. חרגתי ממנהגי והצעתי בר קטן ומצ'וקמק ליד הבית, שאף פעם לא הצלחתי לספור בו יותר משלושה אנשים במקביל. אחרי יום עמוס למדי בו זיגזגתי בין טל לאיתמר, שחררתי תירוצים מהודקים היטב על אירוע משפחתי מצומצם ושמתי פעמיי לעבר הבר.
כצפוי, היה כל כך ריק שהיה אפשר לשמוע את הגזים של הספרייט. היה כל כך משעמם, שהגזים של הספרייט היו הדבר הכי מסעיר שקרה בבר. ספרתי את הדקות עד שאוכל לחתוך בצורה מנומסת, ואז, ממש בדקה ה-90, משום מקום, קלטתי בזווית העין את טל נכנס פנימה ומתיישב בצד השני של הבר הנטוש, מחייך בשמחה לעבר שלושת הלקוחות היחידים ששהו בבר מלבדנו. חברים מהצבא, התברר לי מאוחר יותר.
למתבונן מהצד נראיתי באותו רגע כמי שחווה התקף אסתמה: פירכסתי, האדמתי ונשנקתי. חיוך הדייט המהוקצע שלי הפך לעווית, ועד שטל ניגש אליי כבר נראיתי כמו מיצג מודרני של "החטא ועונשו". המשודך הטרי והאומלל שלי ניסה לסייע בכל כוחותיו, ורק אחרי כמה דקות של חילופי דברים ביני לבין טל, הבין שהסיבה לקוצר הנשימה שלי אינה רגישות ליין אדום.
זמן קצר לאחר מכן מצאנו את עצמנו טל ואני מחוץ לבר, חוגגים בצרחות את שעתה האחרונה של הזוגיות בינינו. היינו יכולים להמשיך ולצווח שעות, אלמלא היתה הסצינה הקטנה שלנו מופסקת בפתאומיות על ידי חבר קרוב של איתמר, שעבר במקום והחליט להושיע את חברתו של חברו...
המשך השבוע מעורפל לי בראש. ההתלבטות אם להתקשר ולהתנצל, למי להתקשר ומה לומר, הכבידה עליי כל כך, עד שנפלתי למשכב. קונפליקטים ודילמות התמזגו אל תוך הזיות החום שלי, ומאזני "בעד" ו"נגד" צפו ועלו ברגע שעצמתי את העיניים. הרגשתי שלא חסר הרבה כדי להיכנס להיסטוריה בתור הנפטרת הראשונה ממנת יתר של התלבטויות.
משפט רחוק מימי בית הספר היסודי הוא שהציל אותי: "גם לא לבחור היא בחירה", נזכרתי, וממש ברגע האחרון החלטתי לעשות מעשה ולהימנע. להימנע מלהתקשר, להימנע מלהתנצל, להימנע מקבלת החלטות, להימנע ממעשים חד משמעיים. פשוט להימנע. מאותו רגע ואילך ההחלמה היתה מטיאורית, ותוך מספר ימים הרגשתי איך הסדר השפוי של עולמי הבלתי ודאי שב על מקומו. מצוידת במשפט שבתי להראות את פניי בציבור כמנצחת. ככלות הכל, אם לא לבחור זה בחירה, אני אחת הבחורות היותר אסרטיביות שהכרתי.
לפנייה לכתב/ת 
מבחינתי מצאתי את האיזון המושלם
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
