זמנים משונים להיות יהודי

כבר תשעה חודשים שלָנדסמַן זרוק במלון "זמנהוף" העלוב בלי שאף אחד משכניו שם הצליח להירצח. עכשיו מישהו תקע כדור במוח של הדייר בחדר 208, יִיד שקרא לעצמו בשם עמנואל לַסקֶר.

"הוא לא ענה לטלפון, לא פתח את הדלת," אומר טֶנֶנבּוֹים, פקיד הלילה, כשהוא בא להזעיק את לנדסמן. לנדסמן גר ב-505, עם נוף על שלט הניאון של המלון שמעבר לרחוב נורדאו. המלון ההוא נקרא "בְּלֶקפּוּל", מילה שמופיעה בסיוטים של לנדסמן. "הייתי חייב לפתוח במפתח שלי."

פקיד הלילה הוא איש חיל המרינס האמריקאי לשעבר שהצליח בשעתו להיגמל מהרואין, בשנות השישים, כשחזר מהמפולת במלחמת קובה. יש לו עניין אמהי באוכלוסיית המשתמשים ב"זמנהוף". הוא מעניק להם אשראי ודואג שיניחו להם לנפשם כשזה מה שהם צריכים.

"נגעת במשהו בחדר?" שואל לנדסמן.

טננבוים אומר: "רק בכסף ובתכשיטים."

לנדסמן לובש מכנסיים, נועל נעליים ומושך למעלה את השלייקֶס שלו. אחר-כך הוא וטננבוים מפנים שניהם את המבט אל ידית הדלת, שעליה תלויה עניבה, אדומה עם פס עבה חום-סגול, קשורה מראש כדי לחסוך זמן. ללנדסמן נשארו שמונה שעות עד למשמרת הבאה שלו. שמונה שעות דפוקות, כשהוא יונק מהבקבוק שלו, במכל הזכוכית המדופן שבבי עץ. לנדסמן גונח, לוקח את העניבה, משחיל אותה מעל לראשו ומצמיד את הקשר לצווארון. הוא לובש את המעיל, ממשש לוודא שהארנק והתג בכיס החזה, טופח על השוּלֶם שהוא נושא בנרתיק תחת בית-השחי, "סמית-אנד-וֶסוֹן" קצוץ מודל 39'.

"לא נעים לי להעיר אותך, דֶטקטיב," אומר טננבוים. "רק ששמתי לב שאתה לא ממש ישן."

"אני ישן," אומר לנדסמן. הוא מרים את כוסית השוֹט שהוא יוצא אתה קבוע בימים אלה, מזכרת מהיריד העולמי של 1977. "רק שאני ישן בחולצה ותחתונים." הוא מרים את הכוסית ושותה לחיי שלושים השנים שעברו מאז היריד העולמי בסיטְקָה. פסגה של ציוויליזציה יהודית בצפון, אומרים האנשים, ומי הוא שיתווכח? מאייר לנדסמן היה בן ארבע-עשרה בקיץ ההוא, ורק התחיל לגלות את נפלאותיהן של נשים יהודיות, שגם להן היתה שנת 1977 מן הסתם פסגה כלשהי. "כשאני יושב בכיסא," - הוא מרוקן את הכוסית - "וחוגר שוּלֶם."

לדבריהם של הרופאים, של המטפלים ושל האֶקסית שלו, השתייה של לנדסמן היא טיפול תרופתי, שנועד לכוונן את הצינוריות והגבישים של מצבי רוחו בפטיש כבד של ברנדי שזיפים ארבעים אחוז. אבל האמת היא שללנדסמן יש רק שני מצבי רוח: עובד, ומת. מאייר לנדסמן הוא השַמֶס המעוטר ביותר במחוז סיטקה, האיש שפתר את רצח פְרוּמה לֶפקוֹביץ היפהפייה בידי בעלה הפרוון, האיש שתפס את פּוֹדוֹלסקי, רוצח בתי-החולים. העדות שלו שלחה את היימן טְשַ'רני למאסר עולם בכלא פֶדֶרָלי, הפעם הראשונה והאחרונה שכתב אישום נגד איזשהו חוכמולוג מחצר וֶרבּוֹב הביא להרשעה.

יש לו זיכרון של אסיר עולם, ביצים של כבאי, ועיניים של פורץ. כשיש פשע להיאבק בו, לנדסמן שועט ברחבי סיטקה כמו אחד שבוער לו טיל במִכנס. נדמה שפסקול מתנגן מאחוריו, עם הרבה קסטנייטות. הבעיה מתעוררת בשעות שהוא לא עובד, כשהמחשבות שלו מתחילות לעוף מהחלון הפתוח של מוחו כמו דפים מיומן משטרתי. לפעמים צריך משקולת כבדה כדי להשאיר אותן במקום.

"לא נעים לי לעשות לך יותר עבודה," אומר טננבוים.

בתקופה שעבד במחלק הסמים, לנדסמן עצר את טננבוים חמש פעמים. זה כל הבסיס למה שנחשב לידידות ביניהם. זה כמעט מספיק.

"זאת לא עבודה, טננבוים," אומר לנדסמן. "אני עושה את זה מאהבה."

"אותו דבר אצלי," אומר פקיד הלילה. "להיות פקיד לילה במלון החָרָאִי הזה."

לנדסמן מניח יד על הכתף של טננבוים, והם יורדים למטה לראות מה המצב אצל המנוח, נדחקים למעלית היחידה של ה"זמנהוף", ה"אֶלֶוואטוֹרוֹ", כפי שגורסת לוחית נחושת מעל לדלת. כשבנו את המלון לראשונה, לפני חמישים שנה, כל שלטי ההכוונה, השמות, ההודעות והאזהרות נכתבו על לוחיות נחושת באֶספֶּרַנטוֹ. רובן נעלמו כבר מזמן, נפלו קורבן להזנחה, למעשי ונדליזם או לתקנות הכבאות.

על הדלת ועל משקוף הדלת של 208 לא ניכרים שום סימני פריצה. לנדסמן מכסה את הידית במטפחת והודף את הדלת פנימה בחרטום נעל הסירה שלו.

"היתה לי מין הרגשה משונה," אומר טננבוים, כשהוא נכנס לחדר בעקבות לנדסמן, "בפעם הראשונה שראיתי את הבחור. אתה מכיר את הביטוי 'אדם שבור'?"

לנדסמן מודה שהמילים מהדהדות אצלו איפשהו.

"לרוב האנשים שאומרים את זה עליהם זה לא באמת מגיע," אומר טננבוים. "רוב האנשים, לדעתי, אין להם מה שיישבר אצלם מלכתחילה. אבל הלסקר הזה. הוא היה כמו מין מקל כזה שאתה שובר אותו, והוא מאיר. אתה יודע? למשך כמה שעות. ואתה שומע זכוכית שבורה מקשקשת בפנים. אני לא יודע, תשכח מה שאמרתי. זאת היתה סתם הרגשה משונה."

"לכל אחד יש הרגשה משונה בימים האלה," אומר לנדסמן, רושם כמה רשימות בפנקס השחור הקטן שלו על מצב החדר, למרות שהרשימות הללו מיותרות לגמרי, כי הוא כמעט לעולם לא שוכח שום פרט של התיאור החומרי. נאמר ללנדסמן, מפי אותו חבר מרעים של רופאים, פסיכולוגים וזוגתו לשעבר, שהאלכוהול ימית את כישרונו זה; אבל עד כה, למרבה צערו, טענה זו לא עמדה במבחן המציאות. ראייתו את העבר נותרה שש-שש. "נאלצנו לפתוח קו מיוחד רק בשביל לטפל בפניות."

"זמנים משונים להיות יהודי," מסכים טננבוים. "אין ספק."

ערמה קטנה של ספרים בכריכה רכה מונחת על שידת הסנדוויץ'. על השולחן הקטן שלצד המיטה לסקר החזיק לוח שחמט. נראה שהוא היה באמצע משחק, מצב ביניים מבולגן כשהמלך השחור מותקף במרכז הלוח וללבן יש יתרון של איזה שני כלים. המערכת זולה, הלוח הוא ריבוע קרטון שמתקפל באמצע, הכלים חלולים, עם זיזים של פלסטיק במקום שבו נותקו מהתבנית.

אור אחד דולק במנורה העומדת בעלת שלושת האהילים שליד הטלוויזיה. כל שאר הנורות שבחדר פרט לזו שבבית הנורה בשירותים פורקו או שהן שרופות. על אדן החלון מונחת חפיסה של מותג נפוץ של סם משלשל ללא מרשם רופא. החלון מגולגל כדי שלושת הסנטימטרים האפשריים של פתיחתו, וכל כמה שניות תריסי המתכת דופקים ברוח העֵרה הנושבת מכיוון מפרץ אלסקה. הרוח נושאת אתה ניחוח קל של עיסת עצים, ריח של דיזל ספינות ושל בתי-מטבחיים ושל מפעלים לשימורי סלמון.

לפי "נאך א-מאל", שיר שלנדסמן וכל יהודי אלסקאי אחר בן דורו למד בבית-ספר יסודי, ריחה של הרוח הנושבת מן המפרץ ממלא כל אף יהודי בתחושה של הבטחה ושל הזדמנות, של סיכוי להתחלה חדשה. "נאך א-מאל" – "עוד פעם" – נכתב בתקופת "דובי הקוטב", בשנות הארבעים המוקדמות, והוא אמור לתת ביטוי להצלה נִסית נוספת. בימים אלה נוטים יהודי סיטקה לשמוע את העוקץ האירוני שהיה גלום במילים מאז ומתמיד.

"נדמה לי שהכרתי הרבה שחקני שח יִידים שהשתמשו בלבן," אומר טננבוים.

"גם אני," אומר לנדסמן, מביט במנוח מלמעלה למטה. עכשיו הוא תופס שראה את היִיד מסתובב ב"זמנהוף". איש ציפורי קטן. עין נוצצת, מקור קטום. נקודות סומק על הלחיים ועל הצוואר, שהיו אולי שושנה. לא מקרה קשה, לא חלאה, לא ממש נשמה אבודה. יִיד לא שונה כל-כך מלנדסמן, אולי, פרט לסם שבחר להתמכר לו. ציפורניים נקיות. תמיד עם כובע ועניבה. קרא פעם ספר עם הערות שוליים.

עכשיו לסקר שוכב על הבטן, על המיטה הנפתחת, עם הפנים אל הקיר, לבוש רק בזוג תחתונים לבנים תקניים. שיער ונמשים בצבע ג'ינג'י, וזיפים בני שלושה ימים על הלחי. רמז לסנטר כפול, שלנדסמן מייחס אותו לחייו האבודים כילד שמן. עיניים נפוחות בארובותיהן הכהות מדם. בעורפו יש חור קטן, חרוך, אגל דם. אין שום סימן למאבק. שום סימן שלסקר היה מוכן, או שידע בשנייה שזה קרה לו. הכר, מבחין לנדסמן, איננו על המיטה. "אם הייתי יודע, אולי הייתי מציע איזה משחק או שניים."

"לא ידעתי שאתה משחק."

"אני חלש," אומר לנדסמן. ליד הארון, על השטיח השעיר בצבע התרופתי הצהוב-ירוק של סוכריה לגרון, הוא מאתר נוצה לבנה זעירה. לנדסמן פותח בתנופה את דלת הארון, ושם על הרצפה נמצא הכר, ירוי בלבו כדי להשתיק את רעם הגזים המתפוצצים בתוך תרמיל. "אין לי שום תחושה לגבי אמצע המשחק הזה על הלוח."

"מהניסיון שלי, דטקטיב," אומר טננבוים, "הכול זה אמצע משחק."

"אתה מספר לי," אומר לנדסמן.

לנדסמן מעיר את השותף שלו, בֶּרקוֹ שֶמֶץ.

"דטקטיב שמץ," אומר לנדסמן לתוך הטלפון הנייד שלו, פריט משטרתי תקני מדגם "שוֹיפֶר אֵיי-טִי".

 "מדבר השותף שלך."

"ביקשתי אותך שלא תעשה את זה יותר, מאייר," אומר ברקו. אין צורך לומר שגם לו נשארו שמונה שעות עד למשמרת הבאה שלו.

"יש לך זכות לכעוס," אומר לנדסמן. "רק שחשבתי שאולי אתה עדיין ער."

"הייתי ער."

בניגוד ללנדסמן, ברקו שמץ לא דפק לעצמו את הנישואים או את החיים האישיים שלו. הוא ישן כל לילה בזרועותיה של אשתו המצוינה, שאהבתה אליו מוצדקת, מושבת אל חיקה ומוערכת בידי בעלה, איש יציב שמעולם לא ייתן לה סיבה לצער או לדאגה.

"קללה על ראשך, מאייר," אומר ברקו, ומוסיף, באמריקאית: "גוֹד דֶאמיט."

"יש לי פה במלון שלי מקרה רצח לכאורה," אומר לנדסמן. "אחד הדיירים. כדור יחיד בעורף. מושתק בעזרת כר. עבודה נקייה מאוד."

"חיסול מקצועי."

"זאת הסיבה היחידה שאני מפריע לך. הצורה היוצאת דופן של ההריגה."

הממוצע השנתי של מקרי הרצח בסיטקה – עם אוכלוסייה בת שלושה נקודה שניים מיליון ברצועה המשוננת הארוכה של השטח העירוני – עומד על כשבעים וחמישה. חלקם קשורים לענייני כנופיות: שְטָרקֶרים רוסים שמוחקים אחד את השני בלי חשבון. שאר מקרי הרצח בסיטקה הם אלה המוגדרים "על רקע רומנטי", הלוא זה הנוסח הקצרני לציון הקו התחתון של אלכוהול פלוס נשק חם. הוצאות להורג בדם קר הן נדירות כשם שהן קשות להסרה מהלוח הלבן הגדול שעליו מנוהל מאזן התיקים הפתוחים.

"אתה לא בתפקיד, מאייר. תודיע בתחנה. תן את זה לטַבַּצ'ניק וקַרפַּס."

טבצ'ניק וקרפס, שני הבלשים האחרים המהווים את יחידה ב' במחלק הרצח של משטרת המחוז, מטה ראשי סיטקה, הם המופקדים על משמרת הלילה החודש. לנדסמן חייב להודות שיש משהו מפתה ברעיון לתת ליונה המסוימת הזאת לחרבן דווקא להם על הכובע.

"טוב, הייתי עושה את זה," אומר לנדסמן, "רק שפה זה מקום המגורים שלי."

"הכרת אותו?" שואל ברקו, בנימה מרוככת משהו.

"לא," אומר לנדסמן. "לא הכרתי את היִיד."

הוא מסב את מבטו מהמרחב החיוור המנומש של המת השרוע על המיטה הנפתחת. לפעמים בעל כורחו לנדסמן מרחם עליהם, אבל לא כדאי להפוך את זה להרגל.

"שמע," אומר לנדסמן. "תחזור למיטה. אפשר לדבר על זה מחר. סליחה שהערתי אותך. לילה טוב. תגיד לאסתר-מלכה סליחה ממני."

"אתה נשמע קצת לא לעניין, מאייר," אומר ברקו. "אתה בסדר?"

בחודשים האחרונים לנדסמן התקשר כמה וכמה פעמים אל השותף שלו בשעות מפוקפקות של הלילה, נואם ומתלהם בניב אלכוהולי של יגון קודר. לנדסמן נפלט מהנישואים שלו לפני שנתיים, ובאפריל שעבר אחותו הקטנה התרסקה עם ה"פַּייפֶּר סופר קַבּ" שלה על צלע הר דוּנקֶלבְּלוּם בצפון הלא-מיושב. אבל לנדסמן לא חושב עכשיו על מותה של נעמי, וגם לא על הביזיון של הגירושים שלו. כמו מהלומה שבאה משום מקום תקף אותו פתאום חיזיון של ישיבה בטרקלין המטונף של “מלון זמנהוף", על ספה שהיתה פעם לבנה, ומִשחק שח עם עמנואל לסקר, או מה שלא היה שמו האמיתי. מטילים את ההבהוב האחרון של אורם הדועך זה על זה ומאזינים לדִנדון המלבב של הזכוכית השבורה בפנים. העובדה שלנדסמן מתעב את משחק השחמט אינה גורעת במאום מכוחה של התמונה לגעת ללבו.

"הבחור שיחק שח, ברקו. ואני לא ידעתי. זה הכול."

"בחייך," אומר ברקו, "בחייך, מאייר, אני מבקש ממך, אל תתחיל עם הבכי עכשיו."

"אני בסדר," אומר לנדסמן. "לילה טוב."

לנדסמן מתקשר ליומנאי לוודא שימונה לחוקר האחראי על התיק של לסקר. עוד תיק רצח שווה לתחת לא יפגע פגיעה קשה במיוחד באחוזי ההצלחה שלו כחוקר אחראי. לא שזה משנה הרבה. באחד בינואר, הריבונות על כל המחוז הפדרלי של סיטקה, סוגריים עקומים של קו חוף סלעי לאורך השוליים המערביים של האיים בָּראנוֹף וצ'יצָ'אגוֹף, תשוב לרשות מדינת אלסקה. משטרת המחוז, שלנדסמן הקדיש לה את גופו, את שכלו ואת נשמתו במשך עשרים שנה, תבוטל. לגמרי לא ברור אם לנדסמן או ברקו שמץ או מישהו בכלל יוכל לשמור על מקום העבודה שלו. שום דבר לא ברור בעניין ה"השבה" הממשמשת ובאה, ולכן אלה זמנים משונים להיות יהודי.