כ"ט בנובמבר: אילו אמרו הערבים "כן"
"הפלסטינים היו מפסידים בכל מקרה", אומר ד"ר עאדל מנאע, אבל מצביע על הטעות הפטאלית: ה"לא" הגורף, שעשה לבן-גוריון את העבודה - וההישענות על ארצות ערב החלשות
זה קרה היום לפני 60 שנה: עצרת האו"ם אימצה את החלטה 181, בדבר חלוקתה של פלסטינה-א"י. הפלסטינים וארצות ערב דחו את ההחלטה על הסף, וכל השאר היסטוריה רוויה מדם. אילו סמכו ידיהם על הצעת החלוקה, כיצד היו נראים פני הדברים? ואם ידעו אז את מה שהם יודעים היום - האם היו מחליטים אחרת?
המראות, הקולות והמפות: הכל על הצעת החלוקה, מהאנציקלופדיה של ynet
"כהיסטוריון", אומר ד"ר עאדל מנאע, מנהל המרכז לחקר החברה הערבית במכון ול-ליר בירושלים, "אני מעדיף שלא להשיב על שאלות היפותטיות. אבל אם אני צריך בכל זאת לנסות ולנחש - על סמך הידע שלי - הייתי אומר שגם אז ספק אם הייתה קמה מדינה פלסטינית. הפרשנות שלי - ולא רק שלי - היא שהצד היהודי לא קיבל את החלוקה באופן מלא, אלא רק את החלק שמשמעותו הקמת מדינה יהודית, לא שתי מדינות. הוא קיווה שהצד הערבי 'יתקע' את העסק. כשם שההנהגה הערבית לא האמינה שמגיעה ליישוב היהודי מדינה, ודאי לא בגבולות האלה - כך גם ההנהגה היהודית ובן-גוריון בראשה, שלא האמין שמגיעה לערבים מדינה ולא היה מוכן לתת לגבולות לגיטימציה".
ד"ר מנאע סבור כי ההנהגה הציונית - אם כבר נגזר עליה לחלוק את הארץ - הייתה מעדיפה לעשות זאת עם ירדן של עבדאללה, ולא עם הפלסטינים ובראשם חאג' אמין אל-חוסייני. לכן היו מגעים "מתחת לשולחן" בין היישוב היהודי לבין המלך, שרצה לספח אליו שטחים מפלסטין. "גם הבריטים העדיפו את שלטונו של עבדאללה", אומר ההיסטוריון. ההנהגה המוחלשת של הפלסטינים, הוא מזכיר, בחרה ללכת למלחמה, כשהיא נסמכת על צבאות ערב החלשים. "אבל מדינה פלסטינית בכל מקרה לא הייתה קמה, ואפילו קיבל הצד הערבי את תוכנית החלוקה.
"מדינות ערב ואפילו עבדאללה, ששיתף פעולה בעצמו עם היישוב היהודי, היו מאשימים את הפלסטינים בבגידה. הטרגדיה האמיתית היא שהם היו מפסידים בין כה וכה - בין שהיו מאמצים את החלוקה ובין שלא. אבל השגיאה הגדולה ביותר של ההנהגה - השגיאה הפטאלית - היא שה'לא' היה גורף ומוחלט. אפשר לסרב ולא להותיר מקום לפתרונות אלטרנטיביים או להצהרות משופרות, ואפשר לנהוג אחרת - כמו ששרון אמר למפת הדרכים 'כן' עם שורה של הסתייגויות. ההנהגה הפלסטינית, שהייתה צריכה לקרוא את המפה הגיאו-פוליטית של האזור, צריכה הייתה להבין שלומר 'לא' גורף ולהסתמך על מדינות ערב וצבאותיהן, זו הליכה לקטסטרופה.
"לכן, הם היו צריכים לומר שבעדיפות ראשונה - אין לחלק את פלסטין, אבל אם האו"ם כבר החליט - אזי למה לתת לשליש מהאוכלוסייה 55% מהטריטוריה? למה במדינה הפלסטינית כמעט ולא יהיו יהודים וזו מדינה ערבית, ולעומת זאת, במדינה היהודית 44% מהאוכלוסיה הם ערבים פלסטינים? כיצד מחלקים את העם הפלסטיני לשני גושים גדולים? הם היו צריכים לאתגר את הקהילה הבינלאומית; לומר שהעם הפלסטיני לא אשם במה שקרה ליהודים באירופה ולא צריך לשלם את המחיר. זאת עמדה שלדעתי, הקהילה הבינלאומית הייתה יכולה להקשיב לה. מנגד, ההחלטה להחרים את ועדת האו"ם שנשלחה לאזור שמה את הפלסטינים בפינה - ועשתה לבן-גוריון את העבודה.
האו"ם מצביע חלוקה (מתוך: אתר הכנסת)
פרופ' יורם מיטל, יו"ר מרכז הרצוג לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון, מנסה להסביר את דחיית החלוקה על-ידי הערבים: "הארץ יושבה שנים ארוכות על-ידי הפלסטינים, שחשבו: מדוע אנחנו צריכים לשלם את מחיר השואה? הגישה הזאת חתרה תחת התפישה הבסיסית ביותר של הציונות - תנועתו הלאומית של העם היהודי, ששב לציון אדמתו". האם היום, אחרי יוזמת סאדאת, השלום עם ירדן והסכמי אוסלו, ההתנגדות למדינה יהודית קטנה? "הרוב הגדול של הציבור המצרי יראה את ההסכמים ככורח - אלו הנסיבות. יש כאן מדינה. אני לא אוהב אותה, אבל יש לה תמיכה גדולה וצבא חזק, אני לא הולך עם הראש בקיר ומתפשר. גם לתפישה הזאת יש מחנה גדול מאד שמתנגד".
ולסיום, אילו ידעו הפלסטינים אז את מה שהם יודעים היום - האם היו מקבלים את תוכנית
החלוקה? "במקרה כזה", מתנבא-בדיעבד ד"ר מנאע, "חלק גדול מההנהגה, לא כולם, היה אומר 'כן'. אבל כולנו חכמים אחרי מעשה. מבחינה היסטורית, זה לא משנה הרבה. לפחות אפשר להסתכל לעתיד ולומר מה למדו הפלסטינים מהאסון שלהם - והם למדו. אבו-מאזן אמר בעצמו לאחד העיתונים במפרץ, שזו הייתה טעות שלא לקבל את החלטת החלוקה, ושהסרבנות לעשות שלום עם ישראל מביאה אותם מדחי אל דחי. לכן פניו לפיוס היסטורי ולעתיד שונה והוא נוהג כפי שהוא נוהג, למרות ההאשמות בבגידה. עכשיו נראה שהפלסטינים והישראלים החליפו צדדים: הראשונים לא ייתפשו כסרבני שלום, בשעה שהאחרונים אמנם אומרים 'כן' - אבל מעשיהם הפוכים לגמרי".
