כ"ט בנובמבר 1947 – כ"ט בנובמבר 2007
60 שנה מלאו להכרזה על מדינת ישראל. 60 שנות בנייה, כלכלה, תרבות, מדע והרבה דם ומלחמות אסור שישכיחו את חזון הכרזת העצמאות
ב-29 בנובמבר 2007 ימלאו ששים שנה לאותו לילה ללא שינה, כאשר כל אנשי היישוב העברי בארץ-ישראל ישבו בבתיהם ערים ודרוכים, מאזינים לרדיו, בידיהם גיליון נייר מחולק לשלושה טורים, בראש טור א' כתוב: "בעד", בראש טור ב': "נגד", ובראש טור ג': "נמנע". בעצרת האומות המאוחדות התקיימה באותה שעה ההצבעה הגורלית על הקמת מדינה עברית ריבונית בארץ-ישראל, לצד זו הערבית. היתה זו הצבעה על תוכנית החלוקה שהבטיחה סוף לשלטון המנדט הבריטי, סוף לספר הלבן, פתיחת שערי הארץ לעלייה, סוף למרדף אחרי אניות מעפילים. הכל יבואו בה - המגורשים השוהים בקפריסין, הפליטים המחכים במחנות באירופה ובצפון אפריקה, ורבים אחרים. מחרת נהיה עם חופשי בארצו.
ההצבעה הסתיימה. 33 בעד, 13 נגד, יש מדינה. בחושך פרצנו כולנו לרחובות בשמחה, שירה ומחול, ולא ידענו את נפשנו מרוב שמחה. יש לנו מדינה! למחרת החלה מלחמת העצמאות.
ברמלה כבר התנפלו על שיירות העולים לחגוג בירושלים גם בירושלים החלו התפרעויות והרס, ירושלים העתיקה תססה, הרובע היהודי היה בסכנה. הצבא הבריטי הטיל על העיר מצור - אין יוצא ואין בא - וסביב הרובע היהודי הוצבו שומרים.
ששים שנה עברו מאז. בני השבעים פלוס, בני השמונים והתשעים שחיים איתנו עדיין, לא ישכחו עד יום מותם את הלילה ההוא של כ"ט בנובמבר, את היום למחרת, את כל הימים שבאו אחר-כך, ואת החברים שהלכו מאיתנו מאוד צעירים, והם מלאי תקווה, עוז וגבורה.
ב-29 בנובמבר 2007, אלה שחיים עדיין, ועמם אלה שעלו והצטרפו למלחמת העצמאות, ודאי מספרים זכרונות מאותם ימים, מאותה מלחמה ומאותן מלחמות שבאו אחריה, וגם מאותו יום גדול ונפלא, יום שישי אחה"צ, שבו הוכרז על הקמת המדינה ובן-גוריון בקול בוטח ועז קרא את "הכרזת העצמאות" שלנו, את המסמך המכונן הקובע את אופייה של "מדינת ישראל" הקמה זה עתה לנגד עינינו, על-ידינו, בצהלה ובדמע, בתקווה גדולה במלחמה קשה.
אנחנו שנשארנו בחיים לאחר כל התהפוכות, אנחנו החוגגים את ריבונות ישראל, יודעים שעדיין לא השכלנו לשבת לבטח ובשלום עם שכנינו למרות כוחנו הרב בצבא, בכלכלה ובמחקר, למרות מספרנו שגדל מכמה מאות אלפים ליותר משישה מיליון יהודים וליותר משבעה מיליון אזרחים.
למרות ששים השנים שעברו ולמרות כל הישגינו, לנוכח המציאות הקשה קיימת התקווה לעתיד, מלווה בחיל וברעדה ובאימת ההתפרקות מערכים, התנערות מהעקרונות הנטועים ב"הכרזת העצמאות" - זו שהצהירה והבטיחה כי ישראל "תהיה מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", וכי "תבטיח שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין".
החוקה עליה ממליצים כיום לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת אינה מבטיחה דמוקרטיה מהותית ושוויון. יש בה יסודות גסים של אפליה קשה לגבי מיעוטים ונשים, ריח של גזענות עולה ללא כסות מכמה מפלגות המיוצגות כיום בכנסת, ומוטב שתיגנז הצעת חוקה בטרם תבוא עלינו החרפה.
אנחנו מייחלים ליום בו יהיה שלום, בו החינוך, הדעת, המחקר והתרבות יעמדו בראש סדר העדיפויות של החברה הישראלית, ובממשלות ישראל יקטן מספר הגנרלים ויישבו בה גם אנשי רוח אשר פולחני קרבות ופולחני דת ואימת רבנים לא יעמדו במכרז עיסוקיהם. ממשלתו של רבין החלה בדרך זו, אך החמדנות לנכס לעצמנו את אשר לא לנו רצחה את האיש ואת הדרך בה החל לבנות שלום, רווחה, חינוך ותרבות.
בימי חגיגות הששים הבאים עלינו לשמחה ולששון כדאי לזכור, לשנן ולנסות שנית להגשים את רוח "הכרזת העצמאות" ועקרונותיה, וזה בהחלט אפשרי. הנה הרחש כבר עובר בקרב רבים בחברה האזרחית בישראל. המנהיג טרם קם, הקול הנכון טרם נשמע, אבל הוא ודאי יקום ויעשה מעשה כי זהו צורך היסטורי, צורך קיומי לחברה שאינה רוצה להתפרק, לחברה שעדיין זוכרת את החזון, את הלהט, את ההקרבה, ורוצה להגשים את רעיון "מדינת המופת" שעליה חלמו ראשוני הציונים, ראשוני החלוצים וראשוני הדור בארץ שהתייצבו לעבודה, להגשמה, לבניין, להתחדשות ולשלום.
