כבוד הרב

השכן החילוני של החבורה, "אלטע משיגינער" שמפציץ מוזיקה קלאסית בכל שבת בבוקר, שכל את בנו במלחמה ויש לו מספר כחול על הזרוע. הילדים החרדים בבערותם חושבים שזה מספר טלפון שהקשיש רשם כדי לא לשכוח. הפרחח הצעיר המֶספר, מוכר את עקרונותיו ומוסריותו כדי להישאר אחד מהחבר'ה וממשיך להשליך אבנים על הזקן האומלל, גם אחרי שזכה להכירו ונוכח שאינו רשע מרושע.

אך כמה פשטני וחינוכי. כמו הרצאה על סבלנות וסובלנות בבית-ספר יסודי ביום חג של חולצות לבנות. מחסדיאל, אחד מכותבי המדור הסאטירי השנון "אפעס", ציפינו לטקסט הרבה יותר חתרני, מורכב ואגרסיבי - שאותו אנו מקבלים בסיפור הנושא של הקובץ - "הרב של הקרקס".

הילד אפרים רוצה ללכת לקרקס האיטלקי שמבקר בעיר דווקא במהלך ימי ה-30 לפטירת אמו. הוא חומק בין אוהלי המופעים, נתקל באיטלקי מזוקן ושתוי על קביים, ושואל: "אתה הרב של הקרקס?". בהברקה הקטנה והמקסימה הזו חסדיאל מצליח להיות הרבה יותר עמוק ונוגע, דווקא כשהוא לא מחפש את השורה התחתונה הדידקטית ואת מוסר ההשכל המסורבל.

בין שני הקצוות האלה נעים סיפורי "הרב של הקרקס", כשהם כתובים בעברית עילאית, כמעט מקראית, עתיקה ומעוצבת ("החלו תלמי סוף חורף להיחרש בסכרי עריצותו"), שלפעמים ניכרות בה היסחפויות קטנות של סיגנון יתר ("שאון המים הניתזים עינג והרטיט את ענבל אוזנה").

חסדיאל אינו נרתע מביקורת על החברה החרדית השמרנית והצבועה, אבל זו טרוניה שבאה מבפנים, עם חיוך וקריצה, ויש בה הרבה יותר חיבה מאשר רשעות לשמה. קצות החצים אינם מחודדים, והם טבולים בדבש ולא ברעל. מעין להיות בסדר עם כולם - תכונה שאינה תמיד מומלצת לסופר המבקש לאתגר ולהסעיר את נפש קוראיו.

לחטט בפצעים

בכלל, סאבטקסט אינו הצד החזק בסיפורי הקובץ. אם הרב הקשיש מהסיפור "מובי-דיק השחור" מונע מכוח גאוותו וכבודו, אז חסדיאל יכתוב "מי שכל חייו אוכל מלחם הכבוד, יתקשה לוותר בזקנתו אפילו על צנימיו", וגם "הגאווה עבד עברי היא, מחירה גבוה משירותיה". לפעמים הוא פשוט מאכיל את הקורא בכפית וקצת רומס את גאוותו האינטלקטואלית, אבל כשחסדיאל משחרר מעט את הרסן החינוכי ומאפשר לסיפוריו להיות קצת פחות פלקטיים וקצת יותר סוגסטיביים, הוא מתעלה לגבהים נדירים של עוצמה ויופי, שמתמצים בסיפור החותם את הקובץ - "חציצה".

עדינה, הגיבורה של "חציצה", היא בלנית במקווה ואשת רב דהויה, הנמשכת נואשות אל ענבל היפהפיה והשתקנית בת ה-

28 הפוקדת את המקווה, ועורגת בדממה אל גופה הענוג והנשגב. שערוריה. כאן, וגם במקומות אחרים בספר, חסדיאל בודק את קצוות האמונה, את המקומות שבהם היא נבחנת מול היצרים, החשקים והאנושיות עצמה. הוא נוגע בטאבו, מחטט קצת בפצעים פתוחים, אבל אף פעם לא ממש מכאיב.

כמו השבאבניק החיפאי, גם יוצרו משתדל להיות רוב הזמן מרוסן ומנומס.

"הרב של הקרקס", יאיר חסדיאל. הוצאת קסת/ ידיעות ספרים. 129 עמודים.