באגאן: שווה את הכל

הימים הראשונים במיאנמר לא היו קלים. הטלפון הסלולרי לא עבד למרות שהקליטה היתה במיטבה, הדואר האלקטרוני של ג'ימייל והוטמייל היה חסום, והשיחות הבינלאומיות רק הכאיבו לכיס ולא סיפקו את הסחורה. אך למרבה ההפתעה שידורי ה-CNN בטלוויזיה שודרו באין מפריע. מאוחר יותר גיליתי שהם משודרים בהשהייה של חצי שעה, כנראה רק לאחר שהם מקבלים את אישורה של הצנזורה. 

בחלוף הימים התעמעמה תחושת הניתוק. כתיירת, זכיתי ליחס טוב מהשלטונות, ותושבי המקום התגלו כחביבים מאוד, דוברי האנגלית שבהם גם חיפשו הזדמנויות לשוחח, ובגלוי לב מפתיע. והם גם אהבו להצטלם.

אל באגאן, שהיא לדעתי אחד המקומות המופלאים בעולם, החלטתי להגיע למרות הבעייתיות עם הממשל. הגעתי בהפלגה ממנדלי על נהר האיראוודי שנמשכה כ-6 שעות. השמש קפחה והטמפרטורה בצל הגיעה ל-40 מעלות - אבל העיר שבה 2,700 מקדשים ופגודות הפזורים על פני שטח של כ-16 ק"מ - שווה הכל.

הנוף לאורך הנהר היה מדברי, פה ושם אפשר להבחין בכפרים בורמזים שבתיהם הבנויים מעץ ניצבים על כלונסאות וגגותיהם עשויים מקש. השיט הארוך והמונוטוני שווה את הרגע שבו מתקרבים לבאגאן ולאט לאט מתחילים להופיע הגגות המחודדים של הפגודות והמקדשים.  

מקדשים עד מעבר לאופק (צילומים: ויקי בן ארי)

ימי הזוהר שלא שבו

מעט אחרי שירדתי מהסירה פגשתי לראשונה את קוצין שאיתו, ובחברת כרכרתו וסוסו ביליתי את שלושת הימים הבאים. הכרכרה המקומית בשונה מכרכרות רגילות - אין בה מושב נוסעים אלא משטח צר יחסית המרופד במזרון, והנוסע משתרע עליו להנאתו. זהו כלי התחבורה הנוח ביותר לנסיעה בין המקדשים הנמצאים ברובם לאורך שבילים לא סלולים. הנסיעה האיטית והשקטה מתאימה לאווירה הפסטורלית של המקום.

המלון בו התאכסנתי היה ריק מאורחים, וכך יצא לי לבלות בכל ערב בחברתה של מנהלת חדר האוכל, שסיפרה על חייה בבורמה. היא סיפרה על עצמה ועל משפחתה בגילוי לב מפתיע עם רמיזות קלות על הקשיים הנובעים מהשלטון. אחת הבעיות החמורות, היא אמרה, היא העדר החשמל באופן קבוע. הפסקות החשמל הארוכות רק החמירו מאז שהוחלט על בניית עיר בירה חדשה - רוב המשאבים, ובמיוחד החשמל, מופנים לפרויקט, ומי שאין ידו משגת לקנות גנראטור, חי ללא חשמל. גם ברי המזל שיש בידם גנראטור, נאלצים לחפש דלק בשוק השחור. 

נראה שדבר לא השתנה ב-800 השנה האחרונות

מיד היא פצחה בעברית

שטחי המקדשים בעיר מחולקים לחמש קבוצות עיקריות, ובכל קבוצה ישנם המקדשים "הגדולים" המהווים את עיקר האטרקציה התיירותית, והקבוצה הגדולה ביותר מכונה "הקבוצה של העיר בין החומות".

חומת העיר היא המבנה העתיק ביותר, מהמאה ה-9 לספירה, ובשער הכניסה ממוקמים שני פסלי "נאט", האלים העתיקים מהתקופה הפרה-בודהיסטית. גם אחר כניסת הבודהיזם, לא הסכימו התושבים לוותר על שירותיהם, והם שולבו בפניתאון הבודהיסטי, ופסליהם מוצבים במתחמים בודהיסטים רבים.

מלכת המקדשים - האנאנדה

המקדש שנבחר לסיים את יומי הראשון היה דאמאיאזיקה (Dammayazika) - פגודה דמוית פעמון בעלת חמש צלעות, המוקדשת לארבעת גלגולי נשמתו של בודהא ולגלגול הנוסף שצפוי להופיע בעתיד ולהציל את העולם. טיפסתי יחפה במעלה הפגודה והגעתי ממש בדקות האחרונות של השקיעה, כך זכיתי לראות את צללי עשרות הפגודות הפזורות ברמה האדירה לאורך הנהר המוכסף.

למחרת התחלנו מוקדם בבוקר בשווסאנדאו (Shwesandaw), פגודה לבנה בצורת פעמון הבנוי על פירמידת מדרגות. עם הגעתי אומצתי על ידי ילדה מקומית כבת 12, יפהפיה דוברת אנגלית מעולה, שפנס בידה. היא הובילה אותי בכל נבכי המקום, מפסל בודהא השוכב ועד לטיפוס על הפגודה, תוך שהיא מציינת מהם המקומות המומלצים לצילום. במהלך הסיור הגיעה השאלה הנצחית "מהיכן את", ועם תשובתי היא מיד פצחה בעברית של "שלום", "מה שלומך" ועוד. לזכותה יאמר שהיא עזרה לי למצות עד תום את המקום לפני שהוציאה מרכולתה, וכך סיימתי את היום עם מלתחה מושלמת של בגדי כותנה בורמזיים.

נתתי לך מתנה, תזכרי אותי

ביום האחרון שמתי פני לצפון באגאן גדי לבקר בשווזיגון פאיה (Shwezigon Paya) - פגודה מוזהבת וקדושה, שבה נמצאות שן ועצם מצח של בודהא. המקדש נמצא בעיירה Nyauang U, הטובלת בחורש, ובה מסעדות ובתי הארחה רבים. כשחלצתי את נעליי בכניסה למתחם, שהוא פרוזדור ארוך עם שוק משני צדדיו, התנפלו עלי שלוש בחורות מקומיות ותלו על חולצתי פרפרי נייר וינשוף תוך כדי קריאות "נתתי לך מתנה, תזכרי אותי".

השווזיגון מזכירה מאוד את פגודת שוודאגון הגדולה ביאנגון - מתחם גדול עמוס פגודות קטנות הערוכות סביב פגודת זהב גדולה, ועשרות תושבים יושבים תחת סככות ומעבירים את זמנם בתפילה, במדיטציה או בשינה.

מבט מקרוב מגלה את הנפלאות של כל מקדש

עם שובי לאסוף את נעליי, הופיעו הבנות וכל אחת מהן לקחה ממני דבר מה ככופר - נעליים או ספר, והכינו עבורי שרפרף קטן כדי שאוכל לשבת בנחת ולבחור מיצירות האמנות שהיו פרושות על הרצפה. לאחר משא ומתן עם כל אחת מהן, שבתי עמוסה בקופסאות, צמידים ועוד. כשעליתי לכרכרה הבחנתי שהן רצות אחרי כדי לתת לי את העודף ששכחתי.