גילה, ועוד פעם גילה

מסתכלת לצדדים, מחליפה ערוצים, יש המון שחקנים מוכשרים. באמת. עשייה מבורכת אצלנו בשנים האחרונות, טפו טפו.

אבל אם יש מישהי שעדיין מטלטלת אותי, שמצליחה בנונשלנטיות לנכס לעצמה עוד ועוד קרדיטים שווים ביותר, שמפתיעה שוב ושוב ושוב, שמצליחה כמו פך השמן להתמלא כל פעם מחדש ושוב לרגש בליצור יש מאין, זאת גילה אלמגור.

לא פעם בסדרות ובסרטים, כשמחפשים שחקנים בגילאים של גילה, לא פשוט למצוא. כי אצלנו בארץ, זה דור שלא ידע טלוויזיה, דור שבעיקר גדל על ברכי התיאטרון.

מיכל ינאי עם גילה אלמגור. אולי עוד ייצא להן לעבוד יחד (צילום: אלי אלגרט)

מייקל קיין אמר פעם 'In a theatre you have to act, on a film you have to be'. לא פשוט לשחקנים לעשות את המעבר הזה. אז למרות שמאז ומתמיד שיחקה גילה בתיאטרון ("רכוש נטוש", "נסיגה ממוסקבה", "קפואים"), אין לי ספק שהעובדה שהתחילה לשחק בקולנוע כבר ב-1960 ("חולות לוהטים"), ושמאז ועד היום היא עושה בערך סרט חדש כל שנה(!), נתנו לה את היכולת להבין הרבה לפני כולם את המדיומים השונים, ולעבור ביניהם בקלילות מעוררת הערצה. 

גילה אלמגור ב-1964. הקדימה את כולם (צילום פריץ כהן, לע"מ) 

"סאלח שבתי", "פורטונה", "מלכת הכביש", "החיים על פי אגפא", "לילסדה" ו"שלוש אמהות" הם פסיק בעשייה הגדולה שלה, וכך גם פרס האוסקר הישראלי ופרס ישראל לקולנוע. אבל זו לא הכמות או מספר הפרסים שעושים אותה לנערצת בעיני. זה הכישרון הגדול, היכולת להביא לתפקיד כל פעם משהו חדש, היכולת לא לפחד לשחק דמויות חלשות ועם זאת, באופן מתוחכם, לתת לנו גם לאהוב את הדמויות החזקות, הדיוק המופלא בביצוע, יצירת הדמויות הכל כך רגישות ומסקרנות.

אלמגור עם עדו תדמור בסרט "ידיים קשורות"

גילה אלמגור היא פשוט שחקנית נפלאה, אולי היחידה בארץ שאני הולכת לראות כל סרט שלה בהתרגשות גדולה ומקווה מאוד שעוד יתמזל מזלי לעבוד לצדה.