כשמכופפים את החוק לטובת יזמי הנדל"ן
כשבית המשפט אישר להמשיך בבניית שכונת געש על הים, הוא למעשה יצא להגנתו של הקניין הפרטי, על חשבון הצדק הסביבתי והחברתי
המגמה של תכנון ובניית מגורים לקהילות מגודרות בישראל זכתה לחיזוק משמעותי מבית המשפט, כשזה קבע ששכונת געש על הים, הסמוכה לארסוף, תמשיך להיבנות.
מדובר בהקמת יישוב בסמיכות גדולה מאוד לחוף הים – שהוא משאב ציבורי, ולשמורת הטבע החופית הסמוכה לו. בתי השכונה הקיימת כבר מונעים את תנועת הציבור לאורך מצוק הכורכר ונוף השכונה המסוגרת גורם לתחושת ניכור בקרב מאות המטיילים הפוקדים את השמורה.
הקהילות המגודרות המפנות עורף לחברה ולמרחב הציבורי, פושות בסביבות עירוניות בדמות מגדלי ההיי-טק ונפוצות בכל רחבי הארץ, בדמות יישובים קהילתיים הדורשים קבלת מועמדים באמצעות ועדות קבלה. זוהי הנדסת אנוש ומרחב מדאיגה, המגבירה את ההשקעות בקניין הפרטי ומחלישה את היכולת לממן במיסוי את ההשקעה במרחב הציבורי ואת ההשקעה בשירותים ציבוריים, חברתיים ותשתיתיים. יתרה מכך, תופעה זו מבדלת קבוצות אוכלוסיה על צירים של דת, לאום, עדה ומעמד ומחלישה באמצעות גיאוגרפיה של התבדלות את האחריות החברתית המדולדלת ממילא בישראל.
בית המשפט המחוזי קיבל את עתירתה של חברת צוקי ארסוף שרכשה את הקרקע הפרטית מחברת "סקום", חברת בת של שיכון עובדים, בבעלות שרי אריסון. זו רכשה אותה קודם לכן, כשעמדה בתהליכי תכנון, מקיבוץ ארסוף. הקיבוץ רכש קרקע חקלאית זו בסוף שנות ה-90 וקידם אישור של תוכנית לבניית 120 יחידות דיור בוועדה המקומית בשל מצוקת דיור כביכול בקיבוץ.
בשנת 2001 מכר הקיבוץ את הקרקע המתוכננת ל"סקום" תוך הבטחה שהתוכנית תשונה לקיבולת של 30 יחידות דיור בלבד, במטרה להקים בה שכונה סגורה של מגרשים גדולים לבעלי אמצעים. החל מ-2004 עשתה הוועדה המחוזית מאמצים לסכל את כוונות הקיבוץ ו"סקום". גם לאחר שהקרקע נמכרה לצוקי ארסוף המשיכה הוועדה המחוזית בפעולתה, ודרשה לתכנן ולבנות את השכונה כמתחם פתוח שהוא למעשה חלק מהקיבוץ, לפי הכוונות המקוריות של התכנית.
במבט לאחור ראויים לציון המאמצים של הוועדה המחוזית להפסקת הסחר-מכר בקרקע חקלאית תוך הטעיית הוועדות והציבור הרחב במטרות האמיתיות של שינויי הייעוד. הקיבוץ לא היה זקוק ל-120 יחידות דיור לצרכיו, והרווח הנדל"ני משינוי הייעוד היה ידוע מראש. הוועדה ניסתה גם למנוע את מגמת אישור התוכניות לקהילות מגודרות, המבזבזות שטחים רחבים בצפיפויות נמוכות. אולם לפי פסיקת בית המשפט, הוועדות שינו את החלטותיהן מאוחר מדי מהבחינה הפרוצדורלית. בית המשפט קבע כי הוועדה ידעה כביכול מה היתה דמות התוכנית בשלבים מוקדמים, ובדרישה לשינוי התכניות היתה משום פגיעה משמעותית ברווחים המובטחים של היזמים.
מתפקידו של בית המשפט לפרש את החוק כדי להביא לכדי הכרעות של צדק. אך במקרה שלפנינו, בית המשפט נסמך על החוק היבש ועל מגמתו המובהקת בישראל להגן על הקניין הפרטי, על חשבון הצדק הסביבתי והחברתי. המגמה התכנונית האתית המבורכת של הוועדה המחוזית היתה שקופה בפניו, אך הוא פסק שלא בטובת הציבור.
גרוע מכך, בית המשפט חייב את הוועדה המחוזית לשלם סכום גבוה במיוחד של 250 אלף שקל הוצאות משפט לחברת צוקי ארסוף. בכך אותת לשוק ההון שלא רק שערכאות השיפוט נוטות לשימור פרוצדורלי של החוק על פני השאיפה לצדק
מחוסר ברירה, אלא שהן נושפות רוח גבית במפרשי ההון, כדי שימשיך וייתווה ללא שום מעצור אתי וללא התחשבות בצרכי הציבור ובזכויותיו את המציאות החברתית-סביבתית בישראל.
אין כל ספק כי על המדינה לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, זאת כדי למנוע את המשך רמיסת מעמדם של האינטרס הציבורי והצדק התכנוני והסביבתי על ידי שוק ההון והחוק.
נעמה מישר, אדריכלית נוף, חוקרת תרבות סביבתית וחברת הוועד המנהל של עמותת "במקום"
לפנייה לכתב/ת 
