נס הוא לא מילה גסה

"תכתבי על נס, אולי כזה שקרה לך", אומר לי העורך, "את יודעת שיהיה משהו מיוחד לחנוכה". "נס", שאלתי את עצמי, "מה אפשר לכתוב בנושא הזה בכלל?". הרצתי בזיכרון חיפוש אחר איזו חוויה חוצה גבולות. אולי ה"טוטל לוסט" שקרה לי לפני שלוש שנים יתאים למשימה? בכל זאת יצאתי בלי שריטה, זה היה "נס", לא? משהו מספיק פוער עיניים, מטאפיזי בדיוק במידה הנכונה, בלי "הגזמות מיותרות" שיבהילו את הציניים.

בעוד אני מהרהרת בסוגיה נזכרתי בחברה, יולדת טרייה, ו"תל אביבית מתקדמת" שפגשתי לאחרונה. אחרי המה נשמע, היא שפכה בפני סיפור-סיוט על סיבוך רפואי נדיר שכמעט והרג לה את הילדה. "אני אומרת לך שזה ממש נס שהתינוקת בחיים", היא פלטה ומייד כיסתה את הפה, באינסטינקט ילדותי של מי שאמר מילה גסה.

החוק הלא כתוב אוסר היום להשתמש במילה 'נס' במשמעותה המקורית. רק דוסים יכולים להאמין בנפלאות בלי שמשהו יגיד שהם 'איבדו את זה' רשמית (הם דוסים, זה מה יש). נס זה חברת הייטק או מה ששמים בכוס עם סוכר או סוכרזית. בעידן שלנו 'רשמית' אין ניסים. בטח לא ברמה של קריעת ים סוף ומתים שמוחזרים לחיים. אנחנו מתעקשים להיות, לפחות כלפי חוץ, הגיוניים ורציונליים. היום יש גלי צונאמי, שוקים חשמליים - אין פלא, אין מסתורין הכול גלוי ידוע וחשוף. את סיפורי הילדות על האמונה במה שמעבר, השכבנו מזמן לישון בחושך. אמרנו להם שאנחנו ילדים גדולים בעולם הגדול ושאין לנו צורך בהם. האמת?,לא יכולנו לשקר טוב מזה.

אז איך קרה שבעידן "מתקדם" כל כך חיים ומשגשגים בהמוניהם ההדחקות הילדותיות שלנו? כאלה שמתקשרים ולא בסלולרי, לכל מני ישויות. ידעונים, ובעלי אוב. יקראו לזה 'רוחניות' יש שיגידו 'חיפוש' או אפילו 'אמונה טפלה'. כאילו הצורך להאמין במשהו שמעבר באופן נואש הופך אותנו לילדותיים ומגוחכים משהו.

אבל בין כמויות השמן שלא יאמנו וסחרור אקראי של הסביבונים על השטיח מבצבצת אמת מאוד פשוטה. נסים הם מצרך קיומי. לא סיפורי בדים לאנשים חסרי דעת. הם התגלויות יוצאות דופן שהחיים מזמנים לנו, 'פתקי ממו' קטנים על כך שיש יותר ממה שהעין רואה, משהו שקיים למרות שכל הצביע אחרת.

הסוד הגדול שלנו כעם, מקור הכוח האמיתי, נעוץ בעובדה שאף פעם לא הרמנו ידיים. גם כשהיה הכי קשה שאפשר קיווינו תמיד לישועה והצלה. מהבור הכי אפל ועמוק אליו נפלנו הושטנו את היד למעלה "ובנס", היה גם מי שתפס.

מתוך הכלוב האפור והמקטר של החיים המודרניים בשנת 2007 אני מבקשת מכם להסתכל היטב על הצירופים האקראיים שמזמנים לנו החיים ולשקול ביניכם לבין עצמכם את האפשרות לקיומם של ניסים.

להביט עלינו כעם מאז ועד היום, לראות את ההישרדות העיקשת שלנו לעומת ההכחדה של כל השאר ולעשות את החשבון. הבחירה אם להאמין בנסים, בכוח עליון היא שלכם ואל תהססו לעשות בה שימוש. לא שאני בונה על כך שמשהו מאסכולת 'הכאנים' 'והעכשוים' השתכנע. אבל אם כן, זה יהיה נס, וזו בטח לא מילה גסה.