הקב"ה, אנחנו מיחצ"נים אותך
האם החנוכייה הדולקת בחלון היא חלק מהמצווה והמסורת או אולי פעולת תגמול בחילונים? אורי אורבך עם הרהורים על פרסום הנס
אנשים מדליקים נרות חנוכה בחלונם. חולפים אנשים ברחוב ורואים נרות מהבהבים וחושבים אולי על חנוכה, ועל הנס ועל המסורת. פרסומי ניסא. במקומות רבים הבריות מציבות תיבת זכוכית המגנה מהרוח על מדרכה הסמוכה לביתם, ובתוכה החנוכייה. לפרסם את הנס מדלת לדלת גם לעוברים ושבים הרחוקים יותר. וכבר ראינו את החנוכייה הגדולה בעיר, ואת החנוכייה הענקית בארץ וזו הכבירה בעולם. הכול לפרסום הנס.
בשמחת תורה אנחנו רוקדים בבית הכנסת. אבל בהקפה שלישית או חמישית הריקודים גולשים אל הרחוב. מכוניות נעצרות במפתיע, חילונים וילדיהם נעמדים ומוחאים כף ומקבלים חינם-אין-כסף מעט יידישקייט. בפורים, יוצאים תלמידים מבוסמים מן הסעודה בבית רבם ומשתובבים ברחוב. ליהודים היתה אורה ושמחה.
בחנוכה, פרסום הנס הוא חלק מן המצווה. אבל לא צריך דווקא חנוכה כדי לפרסם את הנס וליחצ"ן את היהדות, לקדש שם שמים או סתם להביא לידיעת הציבור שהיום חג ושאנחנו כאן. די בקבוצה של עשרה מתפללים התופסת לה פינה בתחנה מרכזית לתפילת מנחה של חול. אנחנו עומדים שם ומתפללים, אבל חשים בכל שערה משערות ראשנו כי רואים אותנו, מסתכלים עלינו. כי עין חילונית רואה, ואוזן מסורתית שומעת וכל מעשינו נבחנים על ידי החולפים במקום הרוטנים שפה-זה-לא-בית-כנסת. כי בכל הזדמנות בה אנחנו מקיימים פעולה דתית לא-שגרתית ברחובה של עיר, בין אם ביחידות ובין אם בציבור, אנחנו מודיעים לעולם: נס! תפילה! יהדות! דתיים!
תפילות של חרדים במטוסים הפכו כבר לפולקלור, כך גם נוכחותם של חב"דניקים מחלקי סופגניות ומניחי תפילין. הברסלבים הקופצים בצומת, וגם הצפירה המודיעה על בוא השבת הם חלק מהסאונד של הדתיות העירונית. כשאנחנו מתפללים על המדרכה ורוקדים עם ספרי תורה ברחוב, זה לא סתם טקס דתי אלא מעין הפגנה קטנה של שותפות ובעלות על הרחוב, מצעד גאווה-דתית.
אני לא יודע אם מדובר באינסטינקטים של מחזירים בתשובה, אבל אולי זו פעולת תגמול. הדתי אומר לעצמו בתת-הכרתו: "כל השנה התרבות החילונית נכנסת לנו לתוך הבתים שלנו עם הטלוויזיה, והאופנה והקולנוע ואנחנו אפילו מתמסרים לה יותר מדי. לא נורא אם מדי פעם אנחנו נצא אל הרחוב 'שלהם' ונראה לציבור החילוני גם משהו משלנו". או אז אנחנו יוצאים להאדיר ולפרהס את שמו של הקדוש-ברוך-הוא ועל הדרך מפגינים לעולם החילוני מסביבנו שאנחנו זה המסורת, ואנחנו כל-כך מתוקים, שאתם לא יודעים מה אתם מפסידים שאתם לא רואים את המאור שביהדות. הקדוש-ברוך-הוא, אנחנו מיחצ"נים אותך.
הנוכחות ברחוב של הדתיות וסממניה, היא נושא מרתק. לא מדובר בנוכחות של הדתי הפרטי וכיפתו, גם לא בחקיקה ובציבוריות הדתו-פוליטית, אלא דווקא בדתיות שמחוץ לבית הכנסת, בעיקר זו המזדמנת, החורגת מהשיגרה. מנייני-רחוב של מוצאי שבת על המדרכה, הקפות שניות בחצר בית הספר, 'קידוש-לבנה' או 'תשליך' בכיכר.
ואולי כל ההרהור הזה אינו אלא סתם רגשי נחיתות כמוסים. שהרי הרחוב הוא שלנו כמו שהוא שלהם, והם עצמם דווקא מקבלים באדישות או בחיוך טוב-לב את הנוכחות שלנו, כל עוד אנחנו לא סוגרים כבישים בשבתות? בחנוכה הזה, בכל אופן, הנחנו את החנוכייה הקטנה שלנו על המדרכה, לפרסום הנס ולקידוש השם ושכולם יראו ויחשבו מה שהם רוצים.
