ומעוות יוכל לתקון
הרב חיים סבתו טווה את עלילותיו אט-אט. בתוך שלל האפיזודות האנושיות והעצובות בספרו החדש, "בואי הרוח", בולטות שתיים המעלות את השאלה האם יש תיקון גם לנורא מכל - ומהוות רגעי שיא
טבעם של החיים שהדברים היקרים בהם מאוימים תמיד, וגורלם של יהודים ממחיש זאת על אחת כמה וכמה. כל הסיפורים כולם שורשם באותם דברים המאיימים על האהבות הגדולות. מה מפריד אותנו איש מרעהו? מה מפריד אם מבנה ואב מילדו?
בספרו החדש פורש חיים סבתו כמעט את כל ההצעות האפשריות: טעות אנוש, רוע לב, אידיאולוגיה מסנוורת עיניים. לכל העוולות בספר אחראים בני אדם, יהודים. הגויים, המלחמה, הרעב – כל אלה היו רק נסיבות שבתוכם ניתן לפעול בדרכים כאלה ואחרות. רק מול המוות מתגלה האמת – נחשפות טעויות ועוולות, וסדר העדיפויות השגוי מתארגן מחדש.
סבתו טווה עלילותיו אט-אט, כל פעם נחשף טפח מהן, וכוחן שהן תופסות את הקורא בצווארו, מצמידות אותו אל הספר בלי יכולת לעוזבו ולו לרגע. לא נקלקל את חדוות הקריאה והגילוי בחשיפת הסיפורים עצמם. נאמר רק את מה שאפשר, את מה שחשוב: בתוך שלל הסיפורים הקטנים והאפיזודות האנושיות העצובות והמשעשעות שישנן בספר בולטים שני הסיפורים הגדולים של פרקש, שכנו ההונגרי של הנער המספר. שני סיפורים שאותם הוא משהה, ורגעי גילויים הם רגעי שיא בספר כולו: סיפור על אם וסיפור על אב, סיפור של פוגע וסיפור של נפגע. הפוגעים והנפגעים - בין שהם יודעים זאת ובין שלא - מבקשים תיקון. האם התיקון אפשרי?
חומרי יסוד של החיים
שלושה פקדונות מפקיד פרקש בידיו של המספר הצעיר: בן, חבילה עטופה ובה סידור וגמרא קטנה, וסיפור. שלושת הפיקדונות הללו הם דרכו של המחבר להציג בפנינו את חומרי היסוד של החיים, ושל הקיום היהודי בעיניו. בלי אהבה ודאגה לבן וחינוכו, בלי הגמרא והסידור, ובלי הסיפור שיעורר את הלב ויישא על גביו את המסורת ואת ההמשכיות – אין שום דבר."יוסי בני הוא הפיקדון הראשון שאני מפקיד בידך", אומר פרקש למספר שגדל בינתיים, והפך ראש ישיבה בעצמו. "אתה יודע על שם מי הוא נקרא? על שם אבי, הרבני יוסף. אבא תלמיד חכם מובהק היה. גם זאת יודע אתה. מובטחני ביוסי שיהיה תלמיד חכם, כמי שהוא קרוי על שמו".
המספר דואג בנאמנות לפיקדון. יוסי הופך תלמיד בישיבתו לומד ומתקדם. כשהגיע היום, הוא מוסר בידיו את הפקדון השני – הסידור המרופט וגמרא של מסכת בבא מציעא שהיו שייכים לאביו ולאחר מותו של האב התפלל ולמד בהם פרקש עצמו. "אבא עבר עם הסידור הזה מלחמה עולמית אחת נוראה, אני עברתי עמו מלחמה עולמית אחרת, נוראה ממנה", אומר פרקש. הסידור צלח את תלאות העלייה הקשה ארצה, באונייה, ואת הבריחה מהבריטים שחיפשו עולים בלתי לגאליים על הסיפון, בקפיצה לתוך המים. סידור אחד שחבויות בו תלאות העם היהודי במאה שעברה.
הפיקדון השלישי הוא סיפור, את הפיקדון הזה מוסר המספר לנו, קוראיו, והוא, למעשה, הספר שהם מחזיקים בידם, המוביל לסיפור האחרון הזה, הממתין להם בין דפיו האחרונים. לא בכדי זהו הסיפור החותם. לכאורה מדובר בעוד סיפור טרגי אחד מני רבים שידעו היהודים בדורות האחרונים, אבל בתוכו טמון סמל רב משמעות וחשוב מאין כמותו: הכאב הגדול ביותר נגרם בפגיעה שאנו פוגעים בעצמנו.
ד"ש מתהילה
בספרו של הרב סבתו טמונות רמיזות אחדות ליצירות קודמות, מהן שלו, ומהן של אחרים. סיפורה של מלחמת יום הכיפורים הנזכר בקצרה מזכיר את "תיאום כוונות" (זוכה פרס ספיר), תיאורו של פרקש את ההווי בישיבה שבה למד בצעירותו ותיאור הרב המניח את ידו על כתפו של אחד התלמידים בעת ששורר את הפיוט "אשרי מי שראה פניו בחלום, אשרי מי שנתן לו שלום והחזיר לו שלום" מזכיר את אחד הרגעים החזקים והנוגעים ללב בספר ההוא. פיוט העקידה "עת שערי רצון להיפתח" הנאמר בבתי כנסת של עדות המזרח בימים נוראים - והולך ומתפשט גם בקרב האשכנזים – מחבר עבר והווה, ימים נוראים של היום ושל אז. הורים השולחים את בניהם למלחמות ישראל ואמהות ש"שְשָׂוֹנן פנה" - הנאלצות להיפרד מהן.
אבל הסיפור הבולט ביותר העומד ברקע לספר הוא "תהילה". "זקנה אחת גרה בשכנותנו" – רומז המספר בתחילת הפרק השני לפתיחת סיפורו המפורסם של ש"י עגנון. גם לתהילה פיקדון – סיפור שהוא סוד גדול, ומשא כבד שעליו היא מבקשת מחילה, ואותו היא מבקשת למסור בידיו של המספר. גם עגנון, כסבתו אחריו, מוסר את הסיפור טיפין-טיפין, עד הסוף שבו הוא נחשף כולו. גם שם, מהווה המות הממשמש ובא זרז לגילוי ולבקשת מחילה. ובעיקר – גם בסיפורה של תהילה וגם בסיפוריו של פרקש לכאב הגדול לא אחראים גורמים מן החוץ אלא אנו עצמנו, בני העם היהודי, גורמים אותו לעצמנו במחלוקות ובשנאת אחים.
ובכן, האם אפשרית מחילה? האם יש תיקון גם לנורא מכל?
ימות המשיח, כמעט
הספר מסמן כיוון: מי שיכול למחול על עוול נורא שנעשה לו, זכאי לבקש מחילה על עוול נורא שגרם הוא, או אנשים הקרובים אליו. תיאור שכונת העולים וצבעוניותה, יחסי הידידות המתרקמים בין אנשים שונים, ביניהם יחסי העולה הצעיר ממצרים
והעולה מהונגריה – כל אלה הם תיקון גדול לחטא הפירוד לסוגיו: העצמות היבשות – חבולות ופצועות מפגעי הגלות –
מתקרבות זו לזו באהבה, הקשבה ורעות הופכות לגוף חי אחד. ימות המשיח, כמעט.
במשפט האחרון של הספר מברך המספר את יוסי על זכיית בנו בחידון התנ"ך:
"אמרתי לו: יוסי, משה פרקש זכה. ברכות לך ולמשה
יוסי תיקן אותי: משה אביעד. זה שמו, משה אבי עד".
ובשם הזה טמון הרבה כל כך – זכרונו של האב עדי עד, ובעיקר, שמו של המשיח, פלא יועץ אל גיבור אביעד שר שלום, המתקן הגדול – והנה רמז לכובס של 'עפעפי שחר' – המשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם.
המאמר המלא יתפרסם בסוף השבוע במדור "סופרים וספרים" של הצופה.
בואי הרוח, חיים סבתו, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד ספרי עליית הגג תשס"ז
