שלום, קוראים לי אוהד ואני מגדל חתולים
אני לא יודע איך קרה שדווקא היצור החמוד הזה הפך לסמל לאדם שכשל בחייו. אני חושב גם שזה לא הוגן שמייחסים את הכישלון הזה רק לנשים. אני עומד על זכותי להיחשב כישלון טוטאלי כאדם בגלל שאני מגדל חתולים ואין לי זוגיות. סיפור כמעט אמיתי
לא משנה באיזה שלב נטול שליטה בחיי אני נמצא, הצליל הזה תמיד משרה עלי מצב רוח של "אני כנראה אדם מאוד מאוד חשוב. בטח עוד מעט תהיה התפתחות מאוד משמעותית בעלילה. מעניין כמה סוכני קג"ב אורבים לי בתוך המתנ"ס הזה. אוקיי, משהו לא הגיוני כאן".
לאחת הדלתות הוצמד דף ועליו נכתב בטוש ירוק "קבוצת תמיכה". נגעתי קלות בדלת והזזתי אותה מעט, מספיק בכדי לאפשר לי חרך צר בעדו אוכל להציץ פנימה מבלי שיבחינו בי. בתוך החדר, על כסאות ירוקים שסודרו במעגל, ישבו כשמונה בחורות. יכולתי לשמוע את המנחה פונה אליהן בקולה הרך: "בנות, בתחילת המפגש חשוב לי לומר לכן עד כמה אני גאה בכן. בכולכן. עוד זכור לי היטב כיצד הגעתן לכאן לראשונה. לא שכחתי שחלק מכן עוד נאלץ לעבור את השלב הילדותי האינפנטילי – המעיד על נפש מצולקת והתנהלות פתולוגית – של הצצה דרך חרך קטן בין הדלת לבין המשקוף בפעם הראשונה שהגעתן לכאן".
שיט!
"זה בסדר. אתה יכול להיכנס. אנחנו לא נושכות".
"נכון, רק עושות היקי", צייצה איזו בלונדינית, וכל הנוכחות פרצו בצחוק מתגלגל, עד שהשתתקו פתאום והחלו כוססות ציפורניים או מחפשות קצוות מפוצלים בשיער.
"אממ..אה...אני, אני באתי לקבוצה". תחבתי את ידיי לכיסי מכנסיי בתקווה שבסופו של דבר אוכל לדחוס לשם את כולי וליהעלם.
" השאלה היא לאיזו קבוצה חשבת שאתה בא?"
"סליחה? אני חושש שלא כל כך הבנתי את השאלה", חייכתי את חיוך ה"היי, את רואה שאני טמבל, נכון? אז למה את נטפלת אלי?"
"הבט בחור, זאת אכן הקבוצה. אין קבוצה אחרת – זה תמיד אנחנו הבנות. אותן הבנות. פשוט, בכל יום בשבוע זאת קבוצת תמיכה אחרת. ביום א' זאת קבוצת התמיכה לאנשים שהזדיינו בשירותים ועכשיו אין להם זוגיות. ביום ג' זאת קבוצת התמיכה לאנשים שהיו בררניים ועכשיו אין להם זוגיות. ביום ד' זאת קבוצת התמיכה למגדלות חתולים שאין להן זוגיות וביום ה' זאת קבוצת התמיכה לאנשים שהיתה להם דעה עצמאית ועכשיו אין להם זוגיות. הבנת?"
אני מחפש מישהי שתהיה האמא של החתולים שלי (ציור: עירית רבינוביץ)
"אז את אומרת שאלה תמיד אותם אנשים, רק נושא קבוצת התמיכה משתנה?"
"נכון. עכשיו הבט, אתה גבר. כלומר, בהחלט יכול להיות שהזדיינת בשירותים או היית בררן או היתה לך דעה עצמאית פעם. העניין הוא, חומד, שהיום יום ד', היום של מגדלות החתולים שאין להן זוגיות. אתה מבין? וכמו שכבר ציינתי – אתה גבר. אז מה אתה אומר? היתה לך דעה עצמאית פעם? אולי תבוא מחר?"
"או, את מבינה? פה בדיוק הטעות שלך".
שתי דקות אחר כך, התרוממתי מהכסא שלי ונעמדתי מול עדת הרווקות התמהוניות, שהביטו בי נרגשות.
"שלום, קוראים לי אוהד, אני מגדל חתולים ואין לי זוגיות", אמרתי בקול חנוק ופרצתי בבכי.
"תראי - הוא בוכה. איזה מאמי"
"אנחנו אוהבות אותך אוהד!!!" השיבו לי כולן והחלו מוחאות לי כפיים. והמתולתלת בחולצה הכחולה רכנה אל עבר הבחורה שישבה לידה ולחשה לה: "תראי - הוא בוכה. איזה מאמי".
המנחה אמרה שזה זמן טוב להפסקה, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לחמוק לשירותים, לנגב את הדמעות ולהשתין. נכנסתי לתא הקטן והמצחין ונעלתי את הדלת. פתחתי את רוכסן המכנסיים ו... דפיקה בדלת.
"תפוּס!" קראתי.
"שקרן! אני יודעת שאתה רווק", שמעתי צחקוק נשי מעבר לדלת התא. פתחתי והצצתי החוצה.
"היי". זו היתה הבלונדינית מהקבוצה. "אתה חמוד", היא צחקקה, דחפה אותי פנימה, נכנסה יחד איתי וסגרה את הדלת.
"אני מצטער, אבל אני לא יכול לעשות את זה. אני חנון, זה נוגד את אמונתי הדתית".
"תראה, בררנית אני כבר לא. גם דעה עצמאית כבר אין לי, זאת אומרת אם זה בסדר מבחינתך, אבל הקטעים האלה בשירותים זה... זה פשוט חזק ממני", אמרה בטון דרמתי והצמידה את שפתיה לשלי. אחר כך החלה מלקקת את בסיס הצוואר שלי, לשונה המחוספסת מטפסת מעלה מעלה, עד שלבסוף התמקדה בתנוך האוזן שלי, מפנקת אותו בליקוקים אינטנסיביים. "גררר...." גרגרה ושרטה את חזי. "גררר..."
"נו, די... נו, אוף... נו, זה שורט"
"אממ... לא... לא, זה לא נעים לי", מחיתי, אבל היא המשיכה בשלה. "נו, די... נו, אוף... נו, זה שורט... נו, זה שורט לי... נו בחיאת, תני לישון...אממ...מה? מי? ...מה?"
הרמתי את העפעף הימני, אחר כך את השמאלי, הורדתי אותו ואחר כך הרמתי שוב. "מה זה זה? איפה הבלונדינית שהיתה פה קודם?" מלמלתי הלום שינה והפנתי את מבטי ימינה.
מתוך אפלת חדר השינה הביטו בי זוג עיניים ערמומיות ונבונות, ואת פניי ריחרח בעניין רב חוטם ורוד ולח. "גררר...."
"אוי, נו באמת, זואי, איך נכנסת לכאן? את יודעת כמה אני שונא שאת עושה את זה". הסרתי מעלי את שמיכת הפוך והנחתי על הרצפה הקרה זוג רגליים יחפות.
שלא תבינו לא נכון, זואי באמת חתולה חכמה. קצת קשה לה עם שפות חדשות, זה הכל.
שלום, קוראים לי אוהד, אני מגדל חתולים ואין לי זוגיות.
כן, כן, אני יודע. אתם המומים. לא ידעתם שיש חיה כזאת. זה בסדר, גם אני לא ידעתי הרבה דברים לפני שהכרתי "ערוץ יחסים" הזה. למשל, לא ידעתי, שנגיף הפפילומה עומד להרוג את כולנו ולהשתלט על העולם, רק כדי להפוך את הכדור המסכן שלנו לבית גידול ענק לפפילומה. מרחבים עצומים של שדות צווארי-רחם לגידול פפילומה. לא ידעתי את זה.
גם לא ידעתי שאם מישהי פוסלת מישהו בגלל שהיא לא נמשכת אליו, או כי הוא נאם לה על משהו שלא עניין אותה, זה אומר שעוד מעט היא תהייה רווקה מסכנה בת 30 עם שיער מדובלל, קעקוע של Biohazard על העורף, חתולים גרומים בדירת חדר וחצי בת"א ותחת שנראה כמו שתי שקיות שוקו גדולות. לא ידעתי את זה. הייתי תמים. זה די הלחיץ אותי בהתחלה. הייתי מבלה שעות מול המראה, לבוש רק בתחתוני בוקסר שחורים צמודים שקניתי במיוחד, ובוחן לעצמי את התחת. גיליתי בו צדדים שלא ידעתי שיש לו. היום קצת חבל לי שהזנחתי את הקשר ביננו כל השנים.
אני לא יודע איך זה קרה, שהיצור החמוד הזה (לא הישבן שלי, אלא חתול) הפך לסמל לאדם שכשל בחייו. אני חושב גם שזה לא הוגן שמייחסים את הכישלון הזה רק לבחורות. אני עומד על זכותי להיחשב כישלון טוטאלי כאדם בגלל שאני מגדל חתולים ואין לי זוגיות. הם שווים את זה.
גם אני לא הבנתי פעם את המוזרים האלה שמגדלים חתולים. לא שהיה לי משהו נגד חתולים, פשוט לא הבנתי למה לגדל חתול אם אתה יכול לגדל כלב, אבל אז פגשתי את זואי.
זואי היתה בת שלושה שבועות בערך, כשמישהו מצא אותה משוטטת מורעבת ומיובשת בעיר הסמוכה. בגלל שאני גר במושב, נראה טבעי לבקש ממני לתת לה לרבוץ בחצר. לרבוץ בחצר? שתרבוץ. מה אכפת לי אני?
אז זהו, שאי אפשר לתת לה סתם לרבוץ בחצר. צריך להאכיל אותה באוכל מיוחד ולטפטף לה טיפות עיניים ולתת לה כדורים ועוד כל מיני דברים שלמדתי לעשות. לא עשיתי את זה לבד. היתה לי אז בת זוג, שלימים הפכה להיות מספר אחת בארץ בטיפול והצלת חתולים. אני לא בטוח שהיא אפילו החזיקה חתול בידיים עד אותו יום, אבל זואי פשוט כבשה אותנו. זה גם מאוד תרם לפיתוח אחד הדברים המשמעותיים ביותר בזוגיות לדעתי – היינו צוות. פשוט, לא תמיד זה מספיק.
אחר כך מישהו מצא ארגז עם ארבעה גורים בחדר זבל באיזה בניין בעיר ועוד אחת מיובשת. בת הזוג שלי נכנסה לתקופה קצת קשה בחייה, ואני, שראיתי עד כמה היא מאושרת עם החתולים, אמרתי לה בפשטות "מה שתרצי. אני מרוויח טוב עכשיו, אז אני אממן" (כבר ציינתי שהייתי מאוד תמים פעם?)
הייתי מחכה להם שירדמו בתוך נעלי הבית שלי
כשבת הזוג שלי ואני נפרדנו, שבוע לפני תחילת תקופת המבחנים של אותה שנה, מצאתי את עצמי בדירה קטנה במושב עם ארבעה גורים ועוד איזה שלושה ארבעה חתולים גדולים יותר. בלילות, צווחות הגורים הרעבים היו מעירות אותי משנתי. כמו רובוט הייתי קם, צועד למטבח, מכין להם את המטרנה המיוחדת שלהם, מאכיל אותם מהבקבוק, מעסה להם את הבטן (זה מאוד חשוב בגיל הזה) ומחכה שירדמו בתוך נעלי הבית שלי.
אחר כך הייתי חוזר לישון עוד שעה, קם להוציא את הכלב (כבר ציינתי שהיא מצאה גם כלב בכניסה למושב?), לומד, מוציא את הכלב, מאכיל את הגורים, לומד, מוציא את הכלב, מאכיל את הגורים, מנקה להם את החול... אני לא לגמרי בטוח שזה היה בסדר הזה.
כשהיא מצאה לה דירה משלה, ישבתי בסלון עם שלושה מהחתולים שלנו והסברתי להם שעוד מעט אמא תבוא לקחת אותם. אמרתי להם שאני בטוח שהיא תטפל בהם טוב כי הם בבת עיניה, ושזה לא אומר שאני לא אוהב אותם. זה פשוט עדיף עבורם כי קצת צפוף אצלי ואני עסוק בלימודים וממש קשה לי לטפל בכולם לבד.
הבטתי בשולה, שהגיעה אלינו מרוסקת לגמרי אחרי שמישהו דרס אותה ותמיד עטתה על פניה מין הבעה כזאת של "מה? מה קרה? אם קרה משהו אז זאת לא אני. ראית שאין לי זנב? עשו לי ניתוח. כן, באמת". כמה ימים קודם ראיתי אותה מטפסת לבד על העץ בחצר בפעם הראשונה והנה, באים לקחת אותה. זה היה לי מאוד קשה.
אני מוזר? אולי. זה אומר שכל חיי אהיה לבד ושנכשלתי? אולי. אני בררן? ברור! אני מחפש מישהי שתהיה האמא של החתולים שלי. איך לא אהיה בררן? האם זה אומר שבמקום להיות "נשוי עם חיתולים" אשאר "רווק עם חתולים"? אולי. איך אמרה לי פעם ידידה טובה? "תראה אוהד, אתה רווק, בן 30 ומגדל חתולים. אני מצטערת, אבל זה פשוט לא נשמע טוב".
בינתיים אין לי בעיה ליצור קשרים עם בחורות שאני רוצה, אבל אם יום אחד זה יפריע למישהי, אני לא צופה תחושת אובדן עמוקה. אני גם יודע שמן הסתם רבים ימשיכו לעשות עוול להם ולבחורות הנחמדות שמגדלות אותם.
אבל אני אוהב את החבר'ה הפרוותיים האלה. אני אוהב את התנוחות ההזויות שהם מוצאים כשהם ישנים, את הקולות המוזרים שהם משמיעים לפעמים רק בגלל שנדמה להם שמשהו זז בבית (או כשלי נדמה ששום דבר לא זז) ואת הנטיה המצחיקה הזאת שלהם לשחק בכל מיני חפצים דוממים וממש להעניק להם חיים, כאילו הם לא יודעים שמי שהזיז את אטב הכביסה זה הם ושהוא לא באמת זז לבד – "זהירות!!! אטב כביסה מטורף משתולל בבית!! לא להילחץ! אני תכף מטפל בו! היי, הוא הפסיק לזוז. אני חושב שהוא לא נושם. טוב, מי בא להעיף כל מיני דברים אל מתחת לספות?"
אני אוהב את איך שהם דוחפים את האף שלהם לפרצוף שלי ומגרגרים, מבקשים בדרכם המיוחדת שאעשה להם נעימים בצוואר. אני אוהב אותם.
אני רק חייב למצוא מפתח לדלת של חדר השינה. זה באמת לא לעניין, הקטע הזה.
לפנייה לכתב/ת 
