יהודית רותם והיהדות
בשבת לא תשמעו את הסופרת יהודית רותם צועקת בשבר "אוי ואבוי, בררתי עצם מתוך הדג". אם תרצו לפגוש אותה בבית הכנסת תצטרכו להגיע ביום כיפור, והבלנית ודאי לא זוכרת איך היא נראית. ובכל זאת, רותם מצהירה: כל חיי הם חוויה יהודית בלתי פוסקת
1. החוויה היהודית שלי היא נושא עצום. אני חושבת שכל חיי הם חוויה יהודית בלתי פוסקת ולא בכדי שמי יהודית. אני חווה את חיי כיהודיה, וכל מה שקיים בי הוא ביטוי ליהודיותי. אני יהודייה כאם שמחנכת את ילדיה (ונכדיה), אני יהודייה כסופרת, ואני יהודייה כאישה וכאדם.
העבר שלי יהודי. הייתי תינוקת ב"רכבת קסטנר" שהיתי כמעט שמונה חודשים במחנה הריכוז ברגן-בלזן, התחנכתי וגדלתי בסביבה יהודית במוצהר ובתחושות, ואף שפרשתי מהחברה החרדית, אין דבר בהווייתי שפנוי מתודעתי כיהודייה, שכן לדעתי יהדות אמיתית היא מאבק רוחני פנימי (ראה יעקב/ישראל והמלאך במעבר היבוק) ולא מתוך סטגנציה. אין לשום קבוצה מונופול על היהודיות. היהודיות שלי היא מצב תודעה חי ופועל שמשפיע על רגשותיי, מעשיי, התחייבויותיי והחלטותיי. היהודיות שלי מעשירה אותי ואני מקווה שגם אני מעשירה את היהודיות.
2. עם איזו דמות תנ"כית היית רוצה להיפגש, ומה היית אומרת לה? הדמות שהייתי רוצה לפגוש אינה תנ"כית אלא משנאית - זוהי ברוריה, אשתו של רבי מאיר. היא הייתה נועזת, חכמה, למדנית, חייתה בזמנים קשים ושרתה עימהם. היא פעלה בין גברים שאמרו "נשים דעתן קלה וכל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תפלות". היא גרמה לחכמים לחשוב עד כמה האגו הגברי הוא נלעג ומוגבל, וגם אם נכשלה וחטאה (ולדעתי בעלה הוא שעשה את המעשה הנורא בעצם העמדתה בניסיון) אני אוהבת אותה ומעריצה אותה.
הייתי שואלת אותה: האם נכשלת בשל אהבה? האם הכישלון היה שווה את הנזק, ברוריה? כי הנזק היה אכן נוראי. ההחלטה להרחיק את הנשים ממקורות הידע, ועל כן ממקורות הכוח, קיבלה משנה תוקף לאחר שהחכמה והמיוחסת בנשים לא עמדה בניסיון. מנשים, כידוע, דורשים יותר.
3. מצווה שהיית מבטלת: לא אחת אלא קודקס שלם. בעת שהייתי אישה בעולם החרדי הרגשתי מושפלת, נעלבת ונסלדת מהעיסוק החטטני, המבזה והנוקדני בענייני אישות, שמעמיד את האישה כטמאה בשל פונקציות הפוריות בגופה, ובכך מבזה גם את טבעה הנשי כפי שנבראה. קשה לי לפרט גם בגלל קוצר היריעה ויותר משום שהנושא מכאיב לי עדיין ועוד אשוב אליו, אני מקווה, בכתיבתי.
4. יום כיפור: בבית הכנסת/ צמה בבית מול הדי.וי.די/ עסקים כרגיל: יום הכיפורים שלי מתחלק לשניים - הציבורי והפרטי. בליל החג אני הולכת עם בנותיי לבית הכנסת וחווה את החוויה הקולקטיבית שגם אני חלק ממנה. למחרת אני צמה, קוראת את הטקסטים הנפלאים במחזור, עושה חשבון נפש, קוראת מה שנראה לי מתאים ליום הזה ומרגישה - זה יום של רגשות בשבילי, יום זיכרון במלוא מובן המילה, שיאה של תקופה קשה שמתחילה בראש חודש אלול, מתעצמת בראש השנה, היום שבו נפטרה בתי הראשונה בגיל שנה, בעיצומן של תקיעות השופר, הימים האלה הם כחרב בלבי כל השנה כולה.
5. מתי בפעם האחרונה התפללת או היית בבית כנסת? איני נוהגת לבקר בבתי כנסת, אלא אם כן אני בחו"ל, ובמיוחד באיטליה, שם זו גם חוויה ויזואלית אמנותית בנוסף על חווית החיבור לעבר היהודי.
אחת בשנה אני נוכחת בתפילה בבית כנסת היא, כפי שסיפרתי בשאלה הקודמת, בתפילת כל נדרי, כאות להזדהות שלי עם הציבור, אבל אפילו אז אני מוצאת את עצמי מתבוננת בנשים, בוחנת את תלבושותיהן, את כובעיהן, את ארשת פניהן, מחברת להן ביוגרפיות, בקיצור, בית כנסת ואני לא משתלבים יחד. אני בן אדם שמתפלל בצנעת ביתו, בנבכי נפשו, אין יום ואין רגע שבו איני מתפללת. על משפחתי, עליי, על המקום הזה שאני חיה בו ועל כל האנשים שחיים בו איתי.
6. רב או איש דתי שאת מעריכה במיוחד: איני מעריכה רבנים בדרך כלל, כשהייתי ילדה גרנו למרגלות ישיבת פונייביז' ומדי פעם זכיתי לראות מדי פעם את הרב יוסף כהנמן, שהיה אוד מוצל מאש והקים את הישיבה. הוא נראה לי כמשה רבנו, יכולתי לראותו בעיני רוחי יורד מההר ולוחות הברית בידיו.
אבל דמות הרב שאני מעריכה באמת הוא הרב שמשון רפאל הירש שיסד בגרמניה את תנועת "תורה עם דרך ארץ" והוכיח כי אפשר לשמור על קיום היהדות ובה בעת לחיות בתוך העולם ולהכיר את התרבות המערבית האוניברסלית. מי יתן לנו תמורתו.
7. איך נראה גן העדן שלך? גן העדן שלי הוא העולם הארצי האוטופי - מקום בלי מלחמות, בלי מחלות וסבל גופני ונפשי, בלי קנאות דתית, עם שוויון מלא לכל אדם, ומלא מלא ספרים. אני רק תוהה על מה יכתבו בספרים אם הכול יהיה כל כך טוב ומושלם.
8. מה את זוכרת משיעורי תנ"ך? למדתי בבית יעקב מרכז בני ברק, ערש הקיפאון והנוקשות. לפעמים למדנו במשך שיעור שלם פסוק אחד בלבד, כי המורה רצתה שנדע את כל הפירושים, כך נשארו בי בורות שלמים של אי-ידיעה. למשל, מעולם לא התייחסנו לספרי דברי הימים. מצד שני, הייתה לנו מורה נפלאה בשם ברכה דיסקין (המורה ללשון).
בכלל, הפירושים והפרשנים היו תמיד חשובים למורותינו יותר מהטקסט שלפעמים היה מביך מאוד בעיניהן ולא התאים להשקפת עולמן ואורח חייהן. דוד, למשל, היה בעל יצרים לא חרדיים בעליל. המורה דיברה בשכנוע עצמי מלא על דוד המלך ועל אמרת חז"ל "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה." לא יכולתי ליישב את האמירה הזאת עם מה שכתוב בספר, שחור על גבי לבן. הסתירה הפנימית הזאת השמיטה מתחת רגליי את בסיס האמון במורותיי ובכל מה שייצגו, כלומר, שיטת בית יעקב.
9. מה חסר בלוח השנה היהודי? איני מוצאת דופי בלוח השנה העברי, אני חושבת שהוא יפהפה כמות שהוא, הלוא הוא יציר התעייה-טעייה והניסוי של המהות היהודית לאורך הדורות, של ההיסטוריה היהודית, הסבל, הצער, הגבורה הפיזית והנפשית, התקוות וחזון ההמשכיות בכל מחיר, ההגדת לבניך. כל הכבוד לנו על הלוח המיוחד במינו הזה.
10. אם היית ממציאה את יום המנוחה, שבת, איך הוא היה נראה? או, איך הייתי ממציאה את השבת שלי? ובכן, אני כבר עושה זאת, לאושרי כי רב. השבת שלי היא היום הפרטי שלי ומרוב פרטיות לא אחלוק את כל פרטיה כאן מעל המסך. כמובן שקריאה היא חלק דומיננטי מאוד בתוכנית השבת שלי ושום דבר בה אינו מחניק או כובל או מכביד או מזכיר עבירות וחטאים על כל צעד ושעל כמו השבת בימיי החרדיים (אוי ואבוי, הסתרקתי! אוי ואבוי, בררתי עצם מתוך הדג!, אוי ואבוי, סחטתי את הסמרטוט!).
11. מהי תרבות יהודית לדעתך? התרבות היהודית בשבילי היא כל מה שיצר המוח היהודי, מחשבת ישראל, ורפואה ופסיכולוגיה, היא ערכים של אהבת אדם והערכת הסבל ככלי לזיכוך אישי. התרבות היהודית היא אהבת הספר, היא החקירה האינטנסיבית אחר האמת והצדק, אחר התקווה האנושית.
התרבות היהודית היא תחושת אשמה תמידית שגורמת לנו לשאול את עצמנו אם נהגנו כראוי, לרצות תמיד להיות טובים יותר, היא העניין שאנו מוצאים בזולת ובאחר, היא האהבה הגדולה, הקיומית, שלנו לילדינו והאמונה שצריך, תמיד ובכל מחיר, להמשיך (כי קיבלנו את העולם למשמרת ולפיקדון ועלינו להחזירו בתום חיינו במצב טוב משהיה).
12. החג האהוב עלייך הוא: מכל החגים, חג הסוכות הוא האהוב עלי ביותר. הוא רך, הוא מבשר את תום הקיץ המהביל והזועם ואת בוא צינת החורף הביתית הנעימה. הוא מחזיר אותי, בישיבה מתחת לסכך הירוק המדיף ניחוחות מן הטבע ואוויר פתוח, אל ילדותי במושבה פורחת ליד פרדס וחורשת אורנים ומגדל המים.
הוא משרה עלי מחשבות סטואיות על חלופיות החיים. אפילו בית האבן המוצק וההדור ביותר הוא זמני כמו הסוכה - הבית לשבוע, ואם כך מה טעם לחשוק בחפצים, לרדוף אחר תענוגות, פרסום, פרסים ושאר הבלויות? (זה לא אומר שלא אקנה לי יום אחרי החג איזה בגד מצוין לעונת המעבר).
13. איזה סיפור תנ"כי לא אהבת במיוחד? יש סיפור אחד שעושה לי צמרמורת ומכאיב לי באופן כמעט אישי, זהו סיפורה של תמר, מ"אמנון ותמר". המשפט הכי זועק בסיפור הזה מוכר לאינספור נשים: "כי גדולה השנאה אשר שנאה מהאהבה
אשר אהבה." קודם הוא מפתה אותה, מאלץ אותה לשרת אותו ואונס אותה, ואחר כך הוא שונא אותה! זה איום.
באחד ממאמרי הרב סולובייצ'יק הוא מאשים את תמר ב"השחתת הנסיך" הלוא הוא אמנון. הרבה מאוד מאי-ההבנה הבסיסית ביחסי נשים-גברים משוקעת בסיפור המחריד הזה.
14. בקשה מאלוהים: אוי, איזו שאלה קשה! אילו הייתה לי גישה לאלוהים הייתי מבקשת ממנו שיסיר מאתנו את ממשלת המוות ואת הכאב הגופני, עם השאר כבר נסתדר.
הסופרת יהודית רותם היא ממנחות מפגשי פרשת השבוע של הישיבה החילונית "בינה" , המתקיימים מדי יום חמישי במרכז הקהילתי בשכונת שפירא, ת"א.
לפנייה לכתב/ת 
