מלחמת השחרור: יודעת למה הפלצתי לידך?
ישבנו לנו בכיף, נעמה ואני, כשלפתע הרגשתי איתותים באזור המרכז. לרגע חשבתי מה לעשות, הרי אנחנו מכירים לא מהיום, והספקנו לחקור יחדיו את העמקים והגאיות שלאורך ולרוחב גופנו, אז מה כבר יכולה נפיחה אחת לעשות? בסוף, כמו תמיד, הלכתי עם תחושת הבטן, ויש לי גם הסבר מנומק
ביום ראשון שעבר ישבתי לארוחת ערב ביתית עם נעמה. אנחנו לא ממש זוג, אבל גם לא נפגשנו אתמול, אנחנו בתפר הזה שבין קודש לחול. האוכל היה מצוין, התרווחנו לאחור על הכסאות והבטנו זה לזה בעיניים. בחדר השתררה שלווה נעימה, נעמה הדליקה סיגריה והחלה לבהות בנר הריחני שדלק בינינו. אני מאלו שמקפידים להקשיב למה שהבטן שלהם משדרת להם. וראה זה פלא, פתאום התחלתי להרגיש איתותים מאזור המרכז.
אולי זו הנוכחות החדשה של נעמה, חשבתי לעצמי, או שמא השקט הפתאומי שהשתרר בינינו והלחיץ אותי. אבל התשובה היתה הרבה יותר בנאלית - היו לי גזים. לרגע חשבתי מה לעשות, הרי נעמה ואני מכירים לא מהיום, והספקנו לחקור יחדיו את העמקים והגאיות שלאורך ולרוחב גופנו, אז מה כבר יכולה נפיחה אחת להוסיף או לגרוע? המשכתי להתלבט, ובסוף, כמו תמיד, הלכתי עם תחושת הבטן.
נפיחה מחרידה פילחה את חלל האוויר. נעמה הרימה את מבטה מהנר והסתכלה לי היישר לתוך העיניים. ידעתי שאסור לי להשפיל מבט, אחרת לא אוכל להפליץ עוד לעולם. שנינו ידענו באותו הרגע שהתחיל פרק חדש במערכת היחסים שלנו, פרק אפל יותר ומסריח, אבל גם הרבה יותר אמיתי. אני רק בן אדם.
"לבריאות", צחקה נעמה.
הוקל לי, ולא רק בגלל הלחצים ששוחררו.
"לפני שאנחנו מדברים על מה שכרגע היה פה, אולי כדאי שתפתח את החלון מאחוריך?" הציעה.
זה מה שאני אוהב בנעמה, היא מעשית ורוחנית בעת ובעונה אחת.
"אל תדאגי, אין לזה ריח", השבתי.
"אה באמת? למה אתה כל כך בטוח? מניסיון?"
"כרגע ערכת היכרות עם פרדיננד"
"מכיוון שכרגע ערכת היכרות עם פ-ר-ר-ר-ר-דיננד. פרדיננד הוא כמו כלב נובח לא נושך, עושה הרבה רעש, אבל נשיאים ורוח וגשם – אין".
"אז אני אמורה להיות רגועה בגלל שיש לפלוץ שלך שם של מאהב לטיני?"
"את אמורה להיות רגועה מכיוון שזה לא יו-ס-ס-ס-ס-וף. יוסוף נקרא על שם מחבל מתאבד, וכשמו כן הוא, מסתנן בשקט אבל גורם הרבה מאוד נזק. אותו לא הייתי מעיז לשחרר סתם כך מסביב לשולחן. לא הייתי עושה לך את זה".
"אוי, אני ממש מודה לך על ההתחשבות. רק גברים מסוגלים לתת לפלוצים שלהם שמות, איזה עם דפוק אתם!"
"מתחסדת", סיננתי. "אפשר לחשוב שלכם אין גזים ואתן לא משחררות מידי פעם נפיחה לאוויר העולם..."
"אולי כן, אבל אין סיכוי שתתפוס אותי עושה את זה לידך! בדיוק כמו שאני לא אתן לך ללטף לי את הרגליים אם לא הורדתי שערות כבר שבועיים, או להיכנס איתך למיטה אם אני מרגישה שהזעתי יותר מדי ונדמה לי שאני מסריחה. אני חושבת שגם לאינטימיות יש גבולות", אמרה נעמה.
הסכמתי איתה, ולכן הייתי חייב להסיט את השיחה לכיוון אחר כדי לקבוע איזשהו סטטוס קוו בנושא ההפלצות שלי. "זה גנטי! אני בא ממשפחה של פלצנים, אבי סבי היה הולך ברחובות ורשה, מזמזם ניגון ישן ומפליץ להנאתו".
זה לא הצחיק את נעמה, אז שיניתי גישה: "טוב, תקשיבי, יש סיבה אמיתית למה גברים מפליצים, באמת".
"נו, אולי ייצא ממך גם משהו טוב הערב", אמרה.
"תראי, גברים מטבעם פחות מילוליים מכן ויותר מוגבלים בהבעת רגשות, לכן פיתחנו לנו דרכים אחרות לבטא את עצמנו: גרעפסים, נהמות, מחוות גוף שונות, ובין היתר פלוצים", הסברתי לה בכובד ראש.
"אה, אז אתם מפליצים כמו שהאינדיאנים מאותתים זה לזה באמצעות מדורות?"
"זה בעצם אמור לשמח אותך, זה סימן טוב"
מצד שני:
איך יודעים שהגענו לשלב האינטימיות?
מירב רזניק
אם נכנסים יחד למיטה, זה לא אומר שנוצרה אינטימיות. אינטימיות אמיתית נבנית בהדרגה ומתבטאת בדברים שלא בהכרח קשורים בסקס. בשבילי זה לבכות לו כשאני ערומה. יש מישהו שבשבילו זה להפליץ, תסלחו לי, בנוכחות האחר
"בדיוק! הנפיחה של הגבר באה למעשה לאותת לאשה 'אני מרגיש איתך בבית, אני מוכן להתקדם לשלב הבא במערכת היחסים שלנו, אני בנוי לקשר!' זה בעצם אמור לשמח אותך שהפלצתי לידך, זה סימן טוב, אני מרגיש איתך בנוח".
נעמה נראתה המומה כמו שלא נראתה מעולם ומילמלה "אתה רוצה להגיד לי שהפלוץ שלך מבשר את הידוק הקשר בינינו?"
"נשבע לך!" המשכתי עם הטיעון הגאוני שלי. "גבר נופח הוא בדיוק כמו חתול בר שמשתין בכל פינה כדי לסמן את הטריטוריה שלו ושל בת זוגתו".
"אם אתה חושב ללכת עכשיו בבית ולהפליץ בכל חדר, כדאי לך לחשוב פעמיים. חוץ מזה ישראל חתומה על אמנת קיוטו, לא שמעת?"
"אמנת קיוטו???"
"זו אמנה שאמורה לצמצם את פליטת הגזים הרעילים של כל מדינה על מנת לעצור את ההתחממות הגלובלית, ובזה הרגע הקטנת את המכסה של ישראל", השיבה.
הערב עבר ללא שיחרורים נוספים שלי. נעמה יצאה מהמקלחת, כולה מבושמת, ונעמדה מעליי בזמן שהתפנקתי לי בתוך הפוך שהספיק להתחמם. "אני מקווה שיוסוף לא שוקל ביקור באמצע הלילה? אם כן, אין סיכוי שאני נכנסת איתך מתחת לפוך, אתה יודע".
"לא, מה פתאום, שכחת? אמנת קיוטו! התחייבנו".
נעמה נכנסה מתחת לפוך והשתלבנו לתנוחת כפיות. "אני אוהב את התנוחה הזאת", אמרתי לה, "אני מרגיש קרוב אלייך".
"גם אני", ענתה, "ככה הישבן שלך פונה לצד השני, הרחק ממני. ואם יוסוף בא לבקר בלילה, יש לך תמיד את יד שמאל להרים את הפוך מאחוריך ולשלוח אותו לדרכו, אני לא רוצה לקום בבוקר ולגלות שהוא עדיין איתנו מתחת לפוך, אני לא בנויה לשלישיה".
"לילה טוב מותק", נישקתי אותה.
"לילה טוב, פרדיננד", נאנחה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
