בלי רגע דל

איזה קונצרט מענג! גאורג פרידריך הנדל זכה אמש (ד') לתחייה קטנה בזכותו של מנצח נלהב ומלהיב, עם מקהלה צעירה, קולות רעננים ותזמורת תואמת. ואל יקל הדבר בעיניכם, כי יצירות משל הנדל עלולות - בידיים פחות אמונות מאלו של לורנס קמינגס המנצח - לחולל ערב משעמם וטרחני. אבל אמש, על בימת אולם הנרי קראון בתיאטרון ירושלים, זכה הנדל לטיפול ערני, דרמטי, מלא חיים.

האורטוריה "ישראל במצרים" אולי אינה בין הנודעות שבאורטוריות של גאורג פרידריך הנדל (1685 - 1759), המלחין האנגלי יליד גרמניה. אך היא עדינה, דרמטית ומרגשת כאחד. הנדל כתב אורטוריות אחדות כבר בראשית הקריירה שלו. אבל בשנות החמישים לחייו הוא פורץ ברצף אורטוריות יצירתי ושופע במיוחד. כשהוא חולה במחלת השיגרון, עיוור בעין אחת, שבע אכזבות מן הקהל הלונדוני העוין, סובל מהתקפות עצבים ובעיקר מותש מיחסו של הקהל שפנה עורף לאופרות שלו, פונה הנדל אל כתבי הקודש. הוא מתחיל מהלך - ספק אישי-ריגשי, ספק מוזיקלי - של כתיבת יצירות מוזיקליות בעלות אופי דתי - האורטוריות. את אורטוריית הפאר שלו "המשיח" כתב הנדל בתוך 24 ימים (בספטמבר 1742). וחודש ימים אחר-כך הוא סיים עוד יצירה גדולה - "שמשון".

האורטוריות הן יצירות מוזיקליות דרמטיות שנושאיהן לקוחים מכתבי הקודש. מדובר בעצם באחותה הדתית של האופרה, וכמותה היא מורכבת מרצפים של קטעי מקהלה, קטעי מעבר (רצ'טטיבים), הרכבי סולנים ואריות. אך בשונה ממנה היא אינה מוצגת על הבמה. הטקסט שבפי המקהלה והסוליסטים מביא את הסיפור (בקונצרט אמש: סיפור יציאת מצרים), והמוזיקה ממחישה את הסיפור באמצעיה-היא, נופחת בו רוח ונוסכת בו רגש.

בתוך שנים ספורות העמיד הנדל מפעל אורטוריות אדיר, ייחודי, בן כ-25 יצירות אלמותיות. האורטוריות שלו עוסקות אמנם בנושאים דתיים, אך הן פונות אל קהל השומעים הרחב, ורובן גדולות מאוד, מפוארות.

"ישראל במצרים" דווקא אינה אורטוריה "מפוארת", ויתכן שזו אחת הסיבות לכך שאינה מבוצעת לעיתים קרובות, כפי שמבוצעות האורטוריות היותר נודעות של הנדל כמו "שאול", "שמשון", "יהודה המכבי" ו"המשיח". אך היא מענגת. סיפור עבדותו של עם ישראל במצרים ויציאתו אל החירות, מובא בקטעים מספר שמות ומתהילים, בידי הסולנים ובעיקר המקהלה. בעצם שתי מקהלות נפרדות (שהרווח הפיזי ביניהן היה גדול במיוחד יחסית לגודלן, במכוון), המקיימות ביניהן דיאלוג בלתי פוסק.

שיוויון בין המקהלות

כוכב הקונצרט אמש היה לורנס קמינגס המנצח. קמינגס הבריטי הוא מומחה למוזיקה של תקופת הברוק והמאה ה-18-17. היה משהו מלהיב במיוחד בניצוח שלו אמש. בניגוד למנצחים אחרים, קמינגס מתייחס לטקסט ולמשמעויותיו הדרמטיות. הוא גוזר מן המילים את הדינמיקה, את הפיסוקים וההדגשים. והתוצאה המתקבלת היא ערב ללא רגע דל אחד, מלא חיים. כמה יפה לראות כיצד הוא מאיץ, מפיח אנרגיה במקהלה השרה "נתן גשמיהם ברד, ואש מתלקחת בתוך הברד..." ואחר-כך, כשהם עוברים לשיר "ויהי חושך על ארץ מצרים..." הוא מנחית את כל האנרגיה שזה עתה בערה בהם לשירה דרמטית-עצורה, מלאת ייראה. שירת-המענה שבין שני חלקי המקהלה הייתה מרתקת.

המקהלה – מקהלת סקולה קנטורום מאוניברסיטת אוקספורד – מורכבת כולה מסטודנטים-זמרים צעירים ומצטיינים. יש לה צליל רענן ועירני, גם אם היא חסרה מעט עומק.

בין הסולנים אהבתי במיוחד את הטנור הבריטי ניקולס ווטס (איזה תענוג של דיקציה) ואת הבריטון אנדרו דייוויס. לעומת זאת, אני אישית איני אוהב שאת תפקיד האלט ממלא גבר – כפי שמקובל בביצועים מסורתיים של מוזיקת ברוק – בעל קול הקונטרה-טנור הגבוה ודק. אני מעדיף את הגוון החם, העמוק שיש לקול האלט הנשי. אתמול מכל מקום שר את התפקיד הזמר הישראלי יניב ד'אור (אגב, אחיו הצעיר של הזמר הפופולרי דוד ד'אור, שאף לו גוון קול דומה).

התזמורת הסימפונית ירושלים – רשות השידור, עשתה מלאכה ראויה. והאופן השיוויוני, שווה המשקל שבינה למקהלה – היה מרשים. זו לא כיסתה על זו, זו נתנה מקום לזו, תוך השלמה הדדית.