יהדות ומיניות ו"דיל" עם הקוראים

מה בין מרגיז לחשוב, או כיצד קוראים תגובות (טוקבקים)

בטור הקודם של פרשת השבוע עסקתי במיניות של יוסף בעיני חז"ל. 130 תגובות התקבלו לטור זה, פי שלוש או ארבע ממספר התגובות הרגיל. רוב התגובות היו נזעמות. הדבר חוזר על עצמו בכל פעם שאני בוחרת לעסוק במיניות. לרוב מסבירים לי המגיבים שבחירת הנושא טפשית ושטחית, שאני מתעלמת מהסוגיות כבדות המשקל של הפרשה ושאני מבזה את קדשי ישראל.

אבל נדמה לי שיש קשר הפוך בין תוכן התגובות למספרן ועוצמתן. התוכן פוסק: לא חשוב, שטחי ומיותר. מספר התגובות ועצמתן מלמדים: חשוב עד מאוד, מעניין, רלוונטי ונוגע בשרשי הקיום. אנחנו יכולים להתרגז רק על דברים שחשובים לנו, מה שלא חשוב לנו לא יצליח ללכוד את תשומת לבנו ובוודאי לא יעורר אותנו לכעוס ולהגיב בזעם.

והנה ה'דיל'

מתוך הבנת משמעות עצמת וכמות התגובות, אני מתחייבת להוסיף ולעסוק בטור זה, מדי שבוע, בתולדות הגוף והמיניות במקרא ובספרות חז"ל בהתאם לנושאי הפרשה. אני אתעקש להראות את הקשרים המהותיים בין הנושא לפרשה ואת ריבוי העיסוק בגוף ובמיניות במקורות היהודים הקלאסיים. אני עושה זאת כיוון שאני מאמינה שהנושא חשוב ומעורר למחשבה ולהתבוננות אישית וקהילתית. אני עושה זאת כיוון שאני רואה שגם לכם, מגיבים יקרים, הנושא חשוב.

לכם, קוראים-מגיבים, יש דרך אחת פשוטה לשכנע אותי שעיסוק בתולדות המיניות במקרא ובספרות חז"ל שולי ומיותר מבחינתכם – בו ברגע שמספר התגובות (הטוקבקים) לטור העוסק במיניות יגיע לממוצע התגובות הרגילות לפרשה (בין 30 ל-40 ולצורך הדרשה - ארבעים חסר אחת) אני מבטיחה לחזור ולגוון את נושאי הדיון. במילים אחרות: מידת העניין שתגלו בעיסוק במיניות הוא שיקבע את המשך העיסוק בנושא זה. ובינתיים (אולי רק עד שבוע הבא...) אני מקבלת על עצמי להראות שלפנינו נושא רציני, עמוק ועשיר במקורות חז"ל.

המייל של לליב והיופי של רבי יוחנן

בשבת שעברה קבלתי במייל ממרים לליב-פלד מחשבה מעניינת על הפרשה: " חשבתי... מעניינת ההשוואה בין הנאמר בחז"לינו על יוסף ועל רבי יוחנן. שניהם הכי יפים לא?!". זו אינטואיציה של תלמיד(ה)-חכמ(ה) שהרי חז"ל מציעים קרקע פורייה להשוואה בין יוסף לרבי יוחנן (האמורא הארץ-ישראלי החשוב, בן המאה השלישית לספירה) ההשוואה בין השניים מתמקדת ביופי המיוחד ובזהות המינית המתעתעת.

הכל מתחיל בדברי יעקב ליוסף

כל זה מתחיל בדברי הפרידה של יעקב ליוסף בפרשת השבוע שלנו (מט, כב): 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן'. דורות מאוחרים ראו במשפט זה של יעקב ליוסף גם הגנה מ'עין הרע'. באגדה מיוחדת, המעוררת חיוך ופליאה כאחד, משתמש רבי יוחנן בפסוק זה כראיה לכך שהוא יכול להתפאר ביופיו בלי לחשוש מעין הרע שכן הוא תופס את עצמו כצאצא של יוסף וביוסף, כאמור, לא שולטת 'עין הרע' (בבא מציעא פד, א):

רבי יוחנן היה יושב בפתחי מקוואות. אמר: כאשר יעלו בנות ישראל ויבואו מטבילת מצווה הן יראו אותי, ויהיו להן ילדים יפים כמוני ולומדי תורה כמוני. אמרו לו החכמים: האם אתה לא מפחד מעין הרע? אמר להם: אני מזרעו של יוסף בא שלא שולטת בו עין הרע שכתוב: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין".

הלחיים האדומות של רבי יוחנן

באותה סוגיה, כמה שורות קודם, מתואר לנו, בתיאור נדיר השוזר עוצמה ואיפוק, יופיו של רבי יוחנן (מומלץ לרוץ ולקרא). למרות יופיו לא נמנה רבי יוחנן ברשימת הגברים היהודים היפים בהיסטוריה (גם הרשימה נמצאת בסוגיה שלנו) ומסביר התלמוד מדוע: 'לרבי יוחנן לא הייתה הדרת פנים' וכפי שמפרש רש"י – לא צמח לו זקן. ואם לא די לנו בכך, מספר התלמוד (גם כן בסוגיה זו) על המפגש המפורסם בין רבי יוחנן לחברותא שלו, ריש לקיש, בירדן. ריש לקיש רואה את רבי יוחנן היפה שוחה וקופץ אחריו לנהר. האם ריש לקיש קפץ אחריו כיוון שחשק ביופיו הגברי? האם הוא קפץ אחריו כיוון שחשב שהוא אשה? כך או כך, יופי נדיר ומיניות משוחררת לפרשנויות מוצעת לנו בדמותו של רבי יוחנן, בדומה למגוון האפשרויות שהוצעו על ידי חז"ל למיניותו ויופיו של יוסף.

הוא גם היה גבר-גבר

סיפורים אלה על רבי יוחנן מובאים בתוך סוגיה תלמודית ארוכה השוזרת עיסוק עז וגרוטסקי במיניות של החכמים, ביחסים הסבוכים שבין מיניות ללמדנות ובאין סוף התשוקות וחרדות הקיום היהודיות. פסקה בוטה במיוחד בסוגיה עוסקת בתיאור גודל איברי המין של כמה מגדולי החכמים וביניהם, איך לא, גם רבי יוחנן. יוסף ורבי יוחנן כמו בובה רוסית – שושלת הדורות היהודית הנקרעת בין הגבר הרך המתאווה לתורה, למודל הגברי הקלאסי – גופנית, עזה ו'גדולה מהחיים'.

ולמה אני אוהבת את זה? ולמה זה חשוב?

אפשר היה להביא עוד ועוד סיפורים ודיונים חז"ליים על יופיו

ומיניותו של רבי יוחנן ועל הקשרים המאלפים שבינו ובין יוסף אלא שקצרה היריעה...

ומי שהחליט שהדיון במיניות של אבות אמהות האומה חשוב – זה חז"ל ולא אני. אני רק אחרונת המצטרפים לעגלה הנוסעת בין הדורות. ולי זה חשוב כי זה צבעוני ומאפשר וזה ישר וזה מעודד ואולי אפילו מחייב גם אותנו לקחת אחריות על החיים שלנו, לחיות אותם, לאהוב ולכבד את מה שמציע לנו הגוף, בטרם אישן המוות...

ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים