הצעת חוק מבהילה
הרעיון לאסור פרסום שמו של חשוד אלא אם מדובר בחריג, הופך את הבסיס החוקי שנגזר מחופש הביטוי
הצעת החוק שאישרה ועדת השרים, לפיה לא יפורסם שמו של חשוד לפני אישומו, היא הצעה מבהילה, שיש בה פגיעה בחופש העיתונות.
החוק המוצע הוא היפוכו של דבר ראוי. כשחופש הביטוי הוא ערך עליון במדינה, הפרסום מותר אלא אם במקרה חריג, אוסרים אותו. כעת מבקשים לקבוע כי הפרסום אסור, אלא אם במקרה חריג יתירו אותו. ניתן להעלות על הדעת שככל שהאדם יותר חשוב ובעל יכולת, יתנהלו בעניין פרסום שמו והחשדות נגדו דיונים ארוכים ומייגעים בבית משפט, במעמד שני צדדים ואולי אף יבקשו עיכוב ביצוע של הפרסום עם פנייה לבג"ץ. אין לדברים האלה סוף.
מהלך כזה יגרור מצב בו העם לא יידע שראשי ממשלה, שרים או ח"כים - חשודים. אבל הציבור חייב לדעת את הדברים הללו. אי אפשר להשאיר את הנושא לדיונים ארכניים ולקבלת היתר משפטי.
הרעיון להביא את ההחלטה בדבר התרת פרסום לבית משפט הוא מופרך. יש בו פגיעה בזכות שמוקנית לאדם בחוק. העניין לא יתפרסם במקרה הטוב במשך ימים, ובמקרה הגרוע לא יתפרסם כלל. ואז יתארו בתקשורת את החשודים באופן מכליל. לא יזכירו את ח"כ פלוני החשוד במעשה זה או אחר, אלא יאמרו - אחד הח"כים. וכך יפגעו בקבוצה של אנשים.
עיקר העניין הוא שמדובר בהגבלה של חופש העיתונות, ובדברים הללו צריכים להיזהר זהירות רבה. אך החוק המוצע עומד גם בניגוד לתורת זכויות האדם, שהרי חופש הביטוי הוא זכות בסיסית.
לטעמי, צריך להשאיר את הטיפול בסוגייה לתקנון האתיקה, שמוציא מהכלל את האנשים שיש עניין ציבורי לדעת על החשדות נגדם, ומשאיר את האיסור בתוקף עד שהעניין מגיע לבית המשפט. על פי החוק הקיים היום, לבית המשפט יש סמכות לאסור פרסום שם במקרים שהוא מוצא לנכון. כמובן שמדובר בחריגים, כי כעיקרון המשפט הוא פומבי.
תקנון האתיקה קובע ששמו של חשוד לא יפורסם עד שיגיע לבית המשפט, אלא אם יש בפרסום עניין ציבורי. כאשר אדם מגיע לבית משפט, השופט מוסמך לאסור על פרסום שם החשוד אם הוא רואה זאת לנכון, כשהחשוד מבקש לעשות כן.
הוראה זו לא מתבצעת כשמדובר בחשודים שאינם יודעים שזכותם לבקש ששמם לא יתפרסם. אבל זו אינה סיבה לקבל חוק שאוסר לחלוטין פרסום שם חשוד, גם אם התקבל אישור מבית המשפט.
אם דבר מסויים לא מוצא חן בעיני השלטון, מייד מבטאים זאת באיזו הצעת חוק, ללא איזונים וללא בדיקה ומחשבה לאן זה יוביל. אם נושא כלשהו מעורר דיון, אין זה מחייב לחוקק מייד חוק שמסדיר עניינים חוקתיים הרבה מעבר למקרה הספציפי.
לטעמי, הסנגוריה הציבורית לא ראתה במקרה זה את התמונה המלאה. יש לסנגוריה לקוחות שאינם רמי מעלה, והנה זכויותיהם נפגעות. אבל זו בעיה שאפשר לפתור בצורה מידתית. כל מה שצריך לעשות הוא שאותם שרים שאישרו את ההצעה, יורו לתביעה המשטרתית ולפרקליטות, כשמביאים אדם למשפט - להודיע לו על זכותו לבקש איסור פרסום. שלא לדבר על הנאשמים שמיוצגים על ידי הסנגוריה. כשהם מגיעים לבית המשפט, וודאי שהם יכולים לבקש זאת. על פי תקנון האתיקה, מותר לפרסם את שמם אך ורק אם יש בכך עניין ציבורי.
דליה דורנר, יו"ר מועצת העיתונות, שופטת בית המשפט העליון בדימוס
