שנה א' בתסריטאות

עירית לינור היא לא רק סופרת. היא, כמסתבר, גם מחלה. נגיף שנדבקה בו דלית קהן, טלילה בשבילכם, "שירת הסירנה", זאת אומרת. הסדרה החדשה שכתבה ושבה היא גם משחקת, “מתי נתנשק", היא ניסיון לא מרשים במיוחד להעמיד דרמה רומנטית המתרחשת בתל אביב של מטר על מטר, כזו שנשחקה כבר בסרטים שהופקו כאן בשנות התשעים, כל כולה בועה שבה כמה דמויות, צעירות ברובן, רווקות חלקן, שבלוניות כולן, תרות אחר הקשר הזוגי האולטימטיבי.

כל הדמויות שהעמידה קהן על המרקע מוכרות ושחוקות לעייפה. הנה הגבר הרגיש, גם יפה וגם בוכה (ליאור אשכנזי), שעזב קריירה משגשגת וחזר מטיול מסביב לעולם כדי לעבוד בחנות פרחים. רגיש ויפה, כבר אמרנו. והנה היפה והתמימה (עדי עזרוני), עובדת במשרד פרסום כטלילה בשעתה, ומחפשת אחר הבליינד דייט המושלם אותו היא מוצאת ברגיש ההוא, כולל שבב האוכל הבלתי נמנע שנתקע בחריץ בין השיניים. והנה הרווקה הכעורה (קהן עצמה באיפור לא מחמיא) הגולשת באתרי היכרויות ומתפלאת כאשר הפגישה העיוורת שלה מעמידה פנים שהיא הולכת לרגע לשירותים ולא טורחת לחזור לעולם. כמו לא צפתה מעולם – דווקא היא – בקומדיות מצבים שתיארו בדיוק, אבל בדיוק, מצבים דומים.

קהן. קריקטורה

ולא לשכוח, גם מזג האוויר בגזרת הזוגות הנשואים מעונן במיוחד. עקרת בית כבויה עם ילדים (יעל שרוני) שבעלה בוגד בה, אלא מה, עם הבלונדה היפה מהפסקה הקודמת, אלא מי, ומצליח לחמוק אל המאהבת מהבית בתירוץ השחוק שיש לו לקוח מעצבן. שלא לדבר על אם אלכוהוליסטית (רינת אבולעפיה), אב לא ידוע ואחות שמתאבדת, בשביל הרגיש. וכל זה מתנהל בקצב איטי מדי ובמעברים מסיטואציה אחת לאחרת שאינם מספקים שום פואנטה.

דרמה רומנטית קומית, תשאלו את דנה מודן ויעל פוליאקוב, צריכה להתבסס

על דיאלוגים חריפים, דמויות מעוררות הזדהות וסיטואציות שניכר בהן שמץ של עומק ומשמעות. קהן, שנטלה לעצמה את תפקיד אסתי, סליחה רונה, המכוערת אמנם לא מלהקת עצמה לתפקיד המאוהבת הראשית, להבדיל מעמיתותיה שצוינו לעיל, אבל הבחירה שלה לעצב קריקטורה פתטית יש בה כדי להעיד מה היא, כיוצרת הסדרה, חושבת על הדמויות שכתבה. קריקטורות אחת-אחת, שכמו הגיחו ממקלדת של תלמיד שנה א' בקורס תסריטאות.

למען הסר ספק, קהן, שכתבה בעבר את התסריט של "ריקי ריקי" הרע בבימוי איתן ענר, לא העמידה סדרה מביכה במיוחד. זוהי, בפשטות, הסתמיות בהתגלמותה, אלא אם מה ששודר אמש בערוץ 10 אין בו כדי להעיד על טיב הפרקים הבאים (12 בסך הכל). השחקנים, חשוב לסייג, ובראשם עזרוני ואשכנזי, סימפטיים ביותר ואף הכימיה ביניהם עובדת. נראה שהיה מי שחשב שלא צריך הרבה יותר מזה.