דירה לשניים: הצד שלה, הצד שלו
אוקיי גולדי, לקחת נשימה. לפרוק שקיות ולהירגע. הנה, הכוסות שקניתי, מתאימות למפה שסבתא הביאה מהנדוניה (רמז דק), ניגוד מושלם לרגלי השולחן המעוצבות, המקיים דיאלוג עם הנישה שבקיר. הלונגי מגואה, לעומת זאת, אם הוא מקיים משהו, זה דיאלוג בשפת החירשים. ומה הקטע של השטיח המסריח הזה?
היא:
אוףףף, כבד עם כל השקיות האלה. נכון שהן ייחודיות, והידית מעוצבת כך שיש דיבור בינה לבין הלוגו שנכתב בצבע מאותה משפחת צבעים. וכן, יש לה מראה של חו"ל כאילו הייתי ג'וליה רוברטס ברודיאו דרייב, שנייה לפני שהיא יורקת את המסטיק. אבל עוד רגע הן מתפרקות לי! אי אפשר להאשים אף אחד, בהתחשב בכמות השמונצעס שקניתי. עוד 15 מדרגות ואני מגיעה.
הנה המפתח, מתאים בדיוק לחור המנעול של הדלת שעדיין חפה מכל אזכור שעברנו לגור יחד בדיוק לפני שבועיים (הודעתי לו בטון הכי רציני שלי שלא ייתלה פה שום שלט בסגנון "כאן גרים בכיף").
מה זה??? חשכו עיניי! אם אפשר להשתמש במילה "חושך" בהקשר של כל הצבעים הזרחניים האלה שתלויים על הקיר. הוא לא באמת תלה את הלונגי מגואה! ומה זה? האייטיז אולי חזרו, אבל זאת לא סיבה לשים את השטיח עם הדוגמאות הפסיכדליות באמצע הסלון.
אוקיי גולדי, לקחת נשימה. לפרוק שקיות ולהירגע. הנה, הכוסות שקניתי, מתאימות למפה שסבתא הביאה מהנדוניה (רמז דק), שמהוות ניגוד מושלם לרגלי השולחן המעוצבות, המקיים דיאלוג עם הנישה שבקיר. הלונגי, לעומת זאת, אם הוא מקיים משהו, זה דיאלוג בשפת החירשים. טוב ששמתי לב ברגע האחרון למבצע הכריות לספה. נותר רק לקוות שהן משתלבות עם המסגרת משוק הפשפשים שהמוכר נשבע לי שאין עוד אחת כזו בכל העולם.
אני נכנסת לסלון ו...בום! מה הכבלים האלה עושים פה??? הסלון נראה כמו רשת קורי עכביש. לא ידעתי שיש לו יכולות של ספיידרמן.
אה.... מה דעתי? מערכת הסראונד אמורה להיות פה? שומעים מכל הכיוונים? כן, אבל הבית נראה כמו נול אריגה של זקנה מצפון תאילנד בעלת מקטרת אופיום. לא, זה לא אקזוטי! מה זאת אומרת הוצאת את הפמוטים כדי שההד יהיה מוצלח? זה מה שנותן את הלוק הסופי לסלון. ועם כל הכבוד, לוק טוטאלי עדיף על סראונד ווקאלי!
אני על סף עילפון. כן, מצאתי בחור שמפיל אותי מהרגליים, אבל לא חשבתי שזה יקרה בגלל שהוא החליט להציג לראווה אוסף זוחלים ששמורים בתוך נוזל עכור שהביא מדרום אמריקה, ממש ליד המסחטה של פיליפ סטארק, שהמוכר בכיכר המדינה שכנע אותי לקנות כי "ככה חסכתי את כרטיס הטיסה לרומא". לא, האוסף לא נותן לבית מראה ביתי, אלא אם כן אנחנו גרים בג'ונגל. זה גם לא הולך יחד עם התמונה של פיקאסו, גם אם חשבת שזה נחשב "אקלקטי".
תמונות מהבר מצווה בחדר השינה
ניסיון אחרון להצלה, חדר השינה. הרי לא ייתכן ששם הוא יעשה משהו. הפתעה: הוא תלה לי תמונות מהבר מצווה בחדר השינה, להראות איך הוא נעשה יפה במהלך השנים. מה שנכון, אבל האם אני באמת צריכה לראות את דודה ז'ניה זורקת סוכריות ערב ערב לפני שאני הולכת לישון?
ויכוחון קצרצר, שבסופו הוא זורק "על טעם וריח אי אפשר להתווכח". אני אכן לא מתווכחת. אם לפחות היה פה איזה טעם להתווכח עליו. ועל ריח? הריח הזה שעולה מהשטיח, אלוהים יעזור לי!
הוויכוח על העיצוב כבר עבר לסוג של "מי לובש את המכנסיים בבית". האמת ששנינו. כלומר, אם אפשר לקרוא לשרוואל שלו מתאילנד מכנסיים. בסוף אני מציעה לו פשרה, בה שני הגברים בחיי (הוא ופיליפ) יחיו בשלום באותו בית.
ואז אני נזכרת ב"אוכל מהיר נשים גנובות", בזקנה החביבה שהורישה מיליונים לשכנתה הצעירה רק כי היתה נחמדה אליה, ואני חושבת על תוכנית המשך מצוינת: למה שלא אקפוץ לזקנים מלמטה ואתן להם מתנה מדרום אמריקה? הם יאהבו את המחווה, יפסיקו לעשות לנו פרצופים במדרגות, ואולי בסוף גם יורישו לנו את הדירה שלהם. שם בטח יהיה מספיק מקום גם לפוחלצים שהוא יביא מאפריקה.
הוא:
טוב, יש לי שלוש שעות עד שהיא מגיעה. נתחיל עם הלונגים: יש לי שניים ענקיים עם ציורים של פילים, ועוד אחד בינוני עם דולפינים, שזורח באולטרה סגול. מה שמזכיר לי, המנורה האולטרה-סגולה שלי, איפה שמתי אותה? טוב, להתקשר לצוקי, הוא מלך בעניינים האלה. אני מרים אליו טלפון ותוך רבע שעה הוא מגיע, עם צנצנת הזוחלים הדרום-אמריקנים שלו. תותח הבנאדם.
"כדי להשיג אפקט מקסימלי, אתה צריך ששני הלונגים עם הפילים יוצבו על קירות מנוגדים, וביניהם את השטיח שקנית בלאוס. בחדר השינה תשים את הלונג עם הדולפינים מעל המיטה, ומעליו את מנורת האולטרה – להגביר את הצבעים", הוא מסביר במומחיות של מעצב פנים מבוקש.
"אוקיי", אני מציית, "ומה נעשה עם הנחשים המשומרים שהבאת?"
"תן לי לדאוג לזה". הוא מתקדם לעבר המטבח, ואני מתחיל לדפוק מסמרים בקירות. "תגיד!" הוא קורא לי מהמטבח, "מה זה?"
אני מגיע ורואה אותו מצביע על מכשיר דמוי-חללית שיושב לי על השיש. אני באמת לא יודע מה לענות. אנחנו מנסים לבחון את התפלצת מכל הכיוונים: כלי מתכת גבוה, עשוי ממעין שני חרוטים הפוכים זה לזה, רגל מתכתית הניצבת על השיש ומוט ארוך מהצד. "אולי זה רדיו?" אני מנסה, "תראה אם יש כפתור הפעלה".
צוקי מרים את המכשיר ומחפש מתחת לתושבת. "אין כפתורים אבל יש כאן חריטה. פיליפ... סטארק? זה לא זה שהחליף את ג'וליאני בראשות עיריית ניו יורק?"
"לא נראה לי. אני חושב שזה ההוא שהקים יחד עם ביל גייטס את מייקרוסופט".
"אז זה כן מכשיר חשמלי. אני יודע! זה בטח האקס-בוקס החדש, שמעתי שהם בעיצובים מגניבים!" צוקי נלהב מהגילוי, אבל אני ספקן, "אתה יודע מה, יש לי רעיון". אני יורד קומה וקורא לאמיר, השכן הגיי שלנו. אם מישהו יידע מה זה, זה בטח הוא. או בעלו.
כבר מהסלון הוא מזהה את הפסל הסביבתי שנחת לי במטבח. "וואו! זאת מסחטת ההדרים והפירות הקשים של פיליפ סטארק! עומר הראה לי אותה בקטלוג, אבל אמרתי לו שאין מצב שאנחנו מוציאים כל כך הרבה כסף על מסחטה".
אני מתחיל להזיע.
אחרי הסבר קצר, שיטוט ברחבי הבית עם אמיר וחיפוש בגוגל, אני מבין מי זה הפיליפ הזה. מסתבר ששילמתי לו ולחברים שלו – על מסחטה, זוג פמוטים, שלוש כריות ושולחן קפה – בערך שכר דירה של שנה. אמיר מנסה להרגיע אותי וצוקי אומר לי להתמקד במשימה שלפנינו.
יופי, היא ראתה את התמונה הגדולה של הגראס
שעה אחרי זה, אמיר וצוקי כבר הלכו, אני עוד תולה רמקולים בזווית הנכונה לקבלת אפקט סראונד מושלם, והיא מגיעה. הדבר הראשון שאני שומע זה שקיות נופלות על הרצפה. יופי, היא ראתה את התמונה הגדולה של הגראס שתליתי מול הדלת. היא עוברת חדר חדר, כמעט מסתבכת בכבלים של הפלייסטיישן, כל פעם נבהלת מחדש מסממני השאנטי ששולטים בדירה החמודה שלנו. עוד מעט היא תגיע למט...
"אמא!!!!"
היא הגיעה למטבח.
"מה קרה, מותק?" אני מבין שהיא ראתה את ההפתעה.
"מה זה הגועל נפש הזה?!" היא מצביעה על הצנצנת החדשה שמארחת למסחטה לחברה.
"קוברה שחורה. היא גדלה בג'ונגלים של פרו, או משהו בסגנון".
"מה היא עושה אצלי במטבח?"
"זו מתנה מצוקי. מה, לא יפה? הוא ייעלב אם לא נשים אותה במקום שרואים..."
"אוי ואבוי לי..." הוא אומרת בשקט וממשיכה לעבר חדר השינה. אני סופר עד חמש והיא חוזרת במהירות למטבח. "טוב, זו כבר הגזמה. לא מספיק שאני צריכה לבשל עם הקוברה המלכותית..."
"שחורה", אני מתקן.
"עם הקוברה השחורה הזאת שנועצת בי מבטים, אני גם צריכה ללכת לישון עם דולפינים זוהרים מעל הראש ותמונות שלך ושל דודה שלך, בתחרות 'פלומת השפם הסבוכה לשנת 1993', מול העיניים?"
"אבל מאמי, אמרנו שכל אחד יכול להביא קצת מעצמו לדירה, וככה שנינו נרגיש בבית", אני מתחנחן.
"אתה צודק, אבל זה יותר מדי". היא מכסה את פניה בידיה, זורקת לי משהו על טעם וריח ובסוף מציעה להתפשר.
רבע שעה אחרי זה הלונגים יורדים מהקירות, תמונות הבר מצווה הזוועתיות חוזרות למקומן בארון, והיא יורדת עם מתנה מהג'ונגלים של פרו אל זוג השכנים הזקנים שלנו. אני מנצל את ההזדמנות להתקשר לצוקי. "אחי, עבד כמו שעון!"
"נו, ונפטרת מהלונגים המזעזעים האלה סופסוף?"
"כן, הכל ירד. אה, והנחש גומי שקנית לי? עבר לנודניקים הזקנים מלמטה".
"והפלייסטיישן?" הוא שואל בקול דרמטי.
"במקומו המכובד במרכז הסלון, על השולחן קפה של הסטארק הזה, מחובר ל- LCD ולסראונד".
"והיא הסכימה בכזאת קלות?"
"הסכימה? היא בעצמה הציעה שאשאיר אותו, אחרי שוויתרתי על כל שאר החפצים החשובים לי. טוב, מתי אתה בא לטורניר פרו-אבולושן?"
לפנייה לכתב/ת 
