גיהינום בגן העדן של קשמיר

כשחוצים את מנהרת ג'אוואהר (Jawahar) מתגלה בן רגע עמק קשמיר במלוא הדרו. הרים מכוסי שלג מקיפים אותו מכל צד ולמטה קילומטרים של כפרים שלווים, חלקות אורז מעובדות, עצי פרי נשירים הקופאים בקור העז ונהר ג'לום על יובליו הרבים המחפש את דרכו אל הבירה סרינגר (Srinagar). נדמה לרגע שחציית המנהרה הובילה אותנו לגן עדן סודי בגבול הודו-פקיסטן. אבל מבט שני הבורר את הפרטים שבתוך הנוף הפסטורלי הזה מרמז מיד שיש במציאות של המקום הקסום הזה יותר גיהינום מגן עדן. לאורך כל הדרך, בפאתי הכפרים, בין עצי הארז הגאים, ובשבילי העיזים המובילים לבתים הנוגעים בעננים עומדים חיילים הודים.

מכוסי סרבלי מגן, מצוידים בערכת חורף מושלמת וחמושים ברובים מבריקים. כל יד שולחת אצבע להדק, והעיניים המבוהלות לא מפסיקות לתור מאיפה בתוך הנוף הרגוע הזה יתעורר הפיגוע הבא. לרגע נדמה לנו, הישראלים, שהגענו לאחת מערי הגדה או הרצועה, אבל ככל שאנחנו מעמיקים אל העמק מתגלה המציאות הכאוטית הזאת בכל בלבולה. 

הגנים המוגוליים בסרינגר (צילומים: אריאל ארבל)

קבוצות של חיילים עוברות לאורך הדרכים. חיילים בודדים מהווים שרשרת אנושית המקיפה את כל קשמיר וחודרת לכל פינה נסתרת בה. הם נמצאים במקדשים נעזבים בהרים ובדרך לגולמארג (Gulmarg) הם עומדים בכניסה למסגדים הרבים שלאורך הדרך. הם צצים בין העצים כשאתה מחפש פרטיות לרגע בדרך לסונאמרג (Sonamarg) המכוסה כולה שלג לבן. קשמיר כאילו חיה בשני עולמות שונים. עולם החיילים המבודדים, שנדמה שמספרם כמספר התושבים והעולם המוסלמי של תושבי חבל הארץ הזה, המתעלם בהתרסה מהצבא המחובר לצווארו.

אנשים בסלע מחלוקת

על אחת העמדות במרכז עיר הבירה סרינגר כתבו החיילים "עזרו לנו לעזור לכם", אבל אם יעז מישהו מתושבי המקום להגיש כוס תה קשמירי משובח לאחד מחיילי העמדה, זאת כנראה תהיה כוס התה האחרונה שיגיש בחייו. על פניהם של כל תושבי המקום הקסום הזה מתגלה זעם עצור, כעס והתרסה. למה נלקחה מהם החירות, הזכות להחליט איך לנהל את חייהם, והחופש שמובן מאליו ביתר חלקי תת היבשת הזאת.

בכל כפר ובבירה סרינגר אתה פוגש שוב ושוב את גברי המקום. לבושים בגלימה דמויית גלבייה הנקראת פיראן. שרוולי הידיים מתנופפים ריקים ובליטה מרשימה צצה בחזית גופם. לרגע חולפת המחשבה שאולי מכאן נדבק בהם הכינוי "גן העדן", אבל אז הם מרימים את כנף הבגד ומגלים את "אשת החורף" שלהם. אותה סלסלת נצרים, מלאת פחמים לוחשות המחממת את גופם בקור הקשמירי העז. ואותה "אשת חורף" היא האוצר היקר ביותר בשבילם. כל אחד מהם ינדב לך את רכושו ואולי את אשתו, אבל שלא תעז לחמוד את "אשת החורף" שלו. 

"אשת החורף" המופלאה של גברי קשמיר

וכשחם מתחת לפיראן הם מוצאים זמן להתגודדויות בכל פינה, שבהן ממשיכים לדון בגורלם. ב-1947 היסס המהרג'ה הרי סינג לקחת החלטה על גורלה של קשמיר, ומאז היא הפכה לסלע מחלוקת בין הודו ופקיסטן. כיוון שרוב תושביה מוסלמים, נראה טבעי שהיא אכן תחבור לפקיסטן, אבל מיקומה האסטרטגי ורצון תושביה לעצמאות לא מניחים להודו להרפות ממנה ויוצרים לאורך השנים חיכוכים, מהומות ומחתרות פעילות המאיימות על השקט.

אריסטוקרט נחבא בסירה

מ-1989 פועלות בקשמיר תנועות מחאה המבקשות עצמאות. המקום הפך למוסלמי קיצוני, וקול המואזין מלווה את המבקר משעת ההשכמה ועד החשכה. בכל מקום פוגשים בגברי המקום, העושים דרכם למסגדים, שערם צבוע צהוב והם מקפידים על קלה כחמורה בחוקי הדת. אווירה של חזרה בתשובה עוטפת את גן העדן הזה. מעט הנשים החוצות את דרכנו עטופות בבורקה, משפילות מבט וכאילו ממהרות לסיים את עיסוקן שמחוץ לבית ולחזור למקומן.

ומקומן בקשמיר מתחלק בין מגורים בכפרים ציוריים, המטפסים אל ההרים הגבוהים הסוגרים את העמק. בתוך בתי עץ יפים, כשחלקות אורז ומטעי נשירים הם הגינות הפרטיות שלהם. ובין אנשי בתי הסירה הגרים על אגמי דאל (Dal) ונגין (Nagin) בסרינגר הבירה ונותנים שירותים לאותם תיירים אמיצים הממשיכים להגיע אל האגם המופלא הזה שבו כל חיי המקום מגיעים אליך בסירות הציאקרה.

חורף באגם דאל

כיוון ששלטונות הודו לא הרשו לאנגלים ששלטו במדינה לרכוש אדמות, בנו להם השליטים הזרים בתי סירה מפוארים באגמים הצלולים והמרהיבים של העמק. עד היום נשארו בתי הסירה האלו כמזכרת חיה לתפארת העבר הזר שהיה כאן, והפכו למלונות צפים מלאי הדר ויוקרה. בצפיפות גדולה הם מפוזרים לאורך ובתוך האגמים. רק עברת את הסף ונפרדת מאווירת אירן ואפגניסטן שבחוץ וברגע הפכת לאריסטוקרט אנגלי משמים. חדרי שינה מפוארים, מיטות אפיריון בחלקם, חדרי אמבטיה שראית רק בתמונות מהמאות הקודמות בארמונות אירופה. חדר אוכל גדול, סלון מפואר, ומרפסת מגולפת בעץ המביאה אליך את כל מראות האגם המשתנים מזריחה ועד שקיעה.

צפים על המים

שקיל, המארח הצבעוני שלנו, מפנק אותנו בתה קשמירי עם ניחוח זעפרן, מחמם את המיטות בבקבוקים חמים שלא ראינו כמותם מימי סבתא הרחוקים, ומספר לנו את נפלאות חייו. מנסה למכור לנו שטיחים קשמירים יפהפיים, ושוב מביע את משאלת לב כולם שיהיה כבר שקט במקום המיוחד הזה ושהוא וחבריו לא ירגישו כחלק הדחוי של המדינה הענקית הזאת.

בארוחת ערב קשמירית טעימה, מספר לנו שקיל על תלאותיו כקשמירי היוצא ובא בין הארצות בדרום מזרח אסיה. הוא מרגיש מסומן, מתאונן על חשדנות כלפיו, על מעקבים ובדיקות בכל מקום אליו הוא מגיע. ואנחנו, שברגע שחצינו את הגבול אל חבל הארץ הזה, התנתקנו באופן שרירותי מכל אמצעי תקשורת. הטלפונים שלנו איבדו מרכזייה, ולא יכולנו ליצור קשר בינלאומי, הבנו מיד על מה הוא מדבר. 

טיול ציקארות על אגם נגין 

שוב פוגשים אנשים הרוצים חופש ועצמאות, תופסים עצמם כמתונים. חיים במשפחה מורחבת לפי מסורות של אלפי שנים. שומרים על ייחודם וצביונם ולא מבינים למה הם סלע מחלוקת. אבל כדרכם של שורדים הם שולחים ידם בכל. אתה יושב על מרפסת בית הסירה וכאילו לפי חוש ריח כל סוחריה של קשמיר שטים אליך. כל אחד בסירה משלו ולכל אחד מרכולת משלו. אחד מוכר צעיפים, השני בגדים, ועוד אחד עם כספת של תכשיטים. ואז מופיע איש הזעפרן ומלמד את תהליך הפקת האבקנים ומחכה שנקנה מהזהב הכתום הזה. וכך לאורך כל היום או שהם שטים אליך או לחלופין אתה יושב בציקארה כמו מהרג'ה נשכח ושט בין חקלאות צפה. שוק פרחים, שוק ירקות ופירות, שוק בגדים. מסגד צף, ואותם בתים צפים של נותני השירות לסירות. ולדמיין בחורף הקר הזה איך כל זה נראה באביב משובץ בפרחי לוטוס לאלפים אתה מבין מראה גן עדן מהו.

שוק פרחים צף באגם דאל

השיט במשוט האחד מחליק את הסירה על פני האגם, ואתה מגלה שצורת המשוט היא צורת לב רחב ואדום. מבט לציקארות האחרות מוכיח שוב ושוב כי על פני אגמי סרינגר חותרים המוני לבבות ומחפשים את דרכם לעולם טוב ויציב.

שלג כבד מכסה את המדינה. השלג הראשון של החורף הזה. אנחנו יוצאים אל ההרים הגבוהים, מתלהבים מפרחי השלג המעטרים את עצי האשוח, נהנים מהלובן העוטף את ערוגות האורז והופך אותן למפיות תחרה לבנה, מגניבים מבט רחוק לקרחון המסתתר במעלה הדרך ומתכננים את הדרך חזרה.

מנהרה אחת, רק דרך אחת מביאה אותך אל העולם ההזוי הזה והיא הדרך שצריכה להוביל אותנו חזרה. אלפי משאיות עומדות לאורכה, גגותיהן לבנות מהשלג. הנהגים מתפללים בקבינות המקדשים שלהם. כולם מחכים לאן תנוע השיירה הבלתי נגמרת הזאת. ואנחנו בג'יפ הקטן שלנו מפלסים דרך אל עומק המנהרה. משאירים מאחורינו ארץ לבנה, מיוחדת, כואבת וחולמת ומתפללים שגן העדן הקשמירי יחזור להיות גן עדן, ותחושת הגיהינום תיקבר בין דפי ההיסטוריה.